בלוג - מתבגרים על זה #פסיכותרפיה

דחפו לו וויברטור לפה בכוח!!!!, צילמו את זה לאתגר טיק טוק, העיקר שיהיו לו מלא צפיות..... בדרך רסקו לו הנפש, חוויה קשה לכל החיים...כמה זה חשוב להם שיראו אותם, חשוב להיות להיות מעורכים, שווים, בעלי ערך, משמעותיים, נחוצים, אהובים. אתגר טיק טוק, שיימניג המציאות של בני ובנות הנוער מביאה אותם להרס עצמי ופוגענות

אף אחד מאתנו לא היה רוצה לתת לילד לו אלכוהול או סמים בגיל 8, כולנו תמימי דעים שזה לא מתאים, רק חשוב שנדע שמחקרים חדשים שבוצעו מלמדים אותנו שכל האפליקציות הנחמדות והתמימות וגם אלו שפחות תמימות, רובן ככולן בעלות פוטנציאל ליצור במוחם של הילדים שלנו תגובות מוחיות שזהות לתגובות למול שימוש בסמים ואלכוהול וגם לאלו של מהמרים כפייתיים. - איך מספקים להם מרחב שמור ככל שניתן, איך נוטעים בתוכםן ביטחון ויכולת לשמור על עצמם - קול פנימי שומר

סיפור קליניקה על מקרה של דיכאון בעקבות הקורונה- היא הפכה לבובת חרסינה המשפט הכואב הזה של אבא שלה זכור לי היטב, "אנחנו עומדים מול בובת חרסינה, היא הפכה להיות שבירה וקרה כמו חרסינה, אני לא מצליח לפרוץ את זה, לא מצליח להבין את מה שקורה לה".תמיד השיח הזה מול ההורים הוא שיח קשה עבורי, קשה עבורי כהורה לצפות בכאב החד הזה של הורים מול הדבר היקר להם מכל, תמיד זה מקפיץ בי את הילדות שלי..... מוזמנים לקרוא ולקבל השראה והגדרה של כל סימני הדיכאון אצל מתבגרים/ות

התפקיד ההורי הוא תפקיד של ג'ירפות, תפקיד שבו אנחנו צריכים לחנך היום, לנטוע היום זרעים של הבנה וערכים כדי לגדל ילדים בוגרים ומצליחים בעתיד, החינוך שלנו כהורים למתבגרים היום תפקידו להכין אותם לחייהם הבוגרים. תפקידו של החינוך הוא לתת להם כלים, כוחות, הכרות עם מי שהם כדי שיוכלו לגדול להיות אנשים בוגרים עצמאיים, מצליחים וכל דבר אחר שנרצה שהם יהיו. לכן אנחנו צריכים תמיד להתבונן לאופק ולייצר שם את התמונה הזו שבא אנחנו רואים אותם גדולים בכל המובנים. הצלחה בגידול ילדים היא מושג גדול, מהי הצלחה? מהו כישלון? וכמה לשותפות ההורית יש השפעה על הצלחה זו.

החופש הגדול כבר כאן והשנה הוא קצת יותר מפחיד ואולי אפילו קצת יותר מסוכן בשנה הזו, מתבגרים מגיעים לחופשה הזו כש"בופה" הסכנות והפיתויים נוכח ומשמעותי יותר מאי פעם, אולי אפילו קצת מנורמל. החופש מגיע כשהם בחשיפת שיא לרשתות החברתיות ולמסכים בכלל, ילדים ומתבגרים היום מחוברים לרשת בצורה אובססיבית, אולי אפילו ברמה של התמכרות למשך 9-10 שעות ביום, ויש כאלו שגם יותר. כשאין מסך, אין להם מה לעשות, חלקם הגדול איבד עניין בהכל, הם טרודים במחשבות שטוחנות להן את המח, בתחושת FOMO וריצוי שמאטות את קצב התפתחות החוסן הרגשי ומעצימות את התסכול והסבל והרגשי.

חרם שקט ונוכח בעוצמה, כזה שמתרחש בלי מילים, נוכח במלוא העוצמה, מתיש את הנפש, משאיר אותה בודדה מול התעלמות, מול שקט רועם ושורט, שקט שכל הזמן מזכיר שאת לא חלק מהלהקה, מהמנגינה של הכיתה, את לא שייכת, מוזרה, אחרת. היא הגיעה לחטיבה ונכנסה לכיתה שבה החליטו שהיא אוויר, שהיא לא קיימת, הכל נעשה בשקט מופתי שמגיע בצורה של התעלמות טוטאלית. היא מתהלכת ככה כמו שקופה שנתיים, מנסה לקלוט מבטים, לייצר תקשורת, להתחבר, להיות חלק ובשום מקרה היא לא מקבלת מענה או הושטת יד.

את רעד הקול והבכי של האימא היקרה הזו אני לא אשכח לעולם, שיחת טלפון מרגשת של אימא מודאגת שמתמודדת עם מתבגר צעיר ומדהים שלטענתה צריך ריפוי בנשמה, במיוחד עכשיו לפני שהוא שנה הבאה עולה לחטיבה. בפגישה הראשונה הם ספרו עליו שהוא מקסים, נדיב, אכפתי, רגיש עם נשמה גדולה ותמיד נפגע, מסתגר, לא מצליח להתמודד חברתית. הם קוראים לו "מוזר".

לא פעם שמעתי את המשפט "בנות זה של אבא..." ואולי יש בו משהו. כשהן ממש תינוקות זה כיף ענק, האב'וש החדש כבר הצטרף לתפקידים המסורתיים של אימא – הוא מחליף חיתולים, עושה מקלחת, מבשל, ממש דמות שמתפתחת לה בשנים האחרונות ואם יורשה לי לפרגן להם, יש משהו מאוד מעורר השראה ביכולת שלהם להיכנס לתוך ה"חצר" של האימהות ועדיין להגיע לשם עם עצמם, כמו שהם, בדרך שלהם שיש בה משהו רגוע יותר, שקט פנימי נעים. כל זה מצוין עד שזה מגיע לרגע שפתאום לתינוקת הקטנה שלהם צומחים ניצנים, הגוף מתעגל, היא מקבלת מחזור, צומח לה שיער, ופתאום מילדה היא הופכת לנערה, ואב'וש קופא, עוצם עיניים ונכנס לסוג של חרדה תמידית.