כאבים בנשמה
את רעד הקול והבכי של האימא היקרה הזו אני לא אשכח לעולם,
שיחת טלפון מרגשת של אימא מודאגת שמתמודדת עם מתבגר צעיר ומדהים שלטענתה צריך ריפוי בנשמה, במיוחד עכשיו לפני שהוא שנה הבאה עולה לחטיבה.
בפגישה הראשונה הם ספרו עליו שהוא מקסים, נדיב, אכפתי, רגיש עם נשמה גדולה ותמיד נפגע, מסתגר, לא מצליח להתמודד חברתית.
הם קוראים לו "מוזר".
הוא באמת לפעמים מתנהג מוזר, מחפש תשומת לב, מרגיש נחות, מרצה (ריצוי), מוותר ...גם בבית מול האחים שלו הוא מרוחק, הם יחד והוא בצד עם המחשב.
ראיתי בעיניים שלהם את הכאב ואת האהבה הגדולה והעמקה שלהם שנצבטת לה ומדממת.
אחרי שעברנו קצת הדרכה הורית על הורות שבה הם נדרשו לזוז מהרחמים לאמפתיה, מהפחד עליו למצב של אמונה מלאה ביכולת שלו להצליח, ממקום של לקחת אחריות ו"לטפל בדברים" למקום שהוא לוקח אחריות ו"מטפל בדברים", ממקום של חוסר אונים למקום של יצירת ועיצוב מציאות בתוך הבית.
הם רגשו אותי בנכונות שלהם לעשות שינוי, הגיעו לעבוד, התייעצו, למדו ויצאו לדרך עם קצת אופטימיות וקצת יותר יציבות הורית.
במקביל אני התחלתי לעבוד עם איתי (שם בדוי), הוא הגיע עם עיניים כבויות, מבט ברצפה, והמון בושה שהייתה חלק בלתי נפרד ממנו.
ליד הבושה הצטבר לא מעט כעס, כעס כזה של תסכול שלאט לאט ממלא את הכוס עד שהדמעות זולגות בלי יכולת לשלוט בהן.
כפי שהדברים תוארו עלי ידי ההורים זה היה נשמע כמו "דחייה חברתית" או העדר מיומנויות חברתיות.
כדי לברר מה המקור של כאבי הנשמה שלו, הייתי חייבת לייצר אתו מרחב בטוח ופתוח תחת "ברית טיפולית" שבה הוא יסכים ויאפשר לי להתבונן בנשמה הכואבת שלו.
והוא אכן שיתף וסיפר את מצוקותיו בצורה מאוד מפורטת."הם כל הזמן פוגעים בי", "אני רוצה להוריד אותם ממני", " הם לועגים לי..., קוראים לי מוזר, לא מזמינים אותי ", "כל הזמן מסתכלים עלי ומרכלים עלי ..."עבדנו עם סימולציות בחדר, דווקא הבנו יחד שהוא יודע את המיומנות החברתית, שדווקא יש לו את זה... זה חיזק אותו מאוד, ראיתי כבר בקצה השפתיים קצת חיוך.
הבנו יחד שאולי לא כולם "דוחים אותו", ואולי יש גם לו קצת אחריות בתוך מערכות היחסים עם החברים בכיתה.
לפעמים יש מין שתיקה כזו של כמה רגעים שבה אני יודעת שעכשיו הוא פוגש את הרגש, נוגע בו ומתחיל שינוי פנימי שמניע את השינוי.
אחראי שהבנו שאין פה דחייה חברתית ואין קושי במיומנויות חברתיות עברנו לתרגילים חברתיים שדרכם הבנו יחד שבעצם איתי סובל מחרדה חברתית.חרדה חברתית היא כמו תולעת שמכרסמת את הנשמה, מדממת אותה כל פעם מחדש ויוצרת הימנעות, פחד, תסכול והמון בושה שמתיישבת ומצמיחה שורשים פנימה. חרדה חברתית היא חרדה שמתנהלת שונה משאר החרדות.
היא לא דומה לחרדה מג'וקים/ מעליות/ גובה/חושך וכו' היא חרדה שכדי לייצר התרגלות והתגברות צריך לפגוש את עצמנו, להסתכל לעצמנו בעיניים ובנשמה ולראות היטב את האור שבנו, להשלים עם "הפגמים" שלנו ולהבין שאנחנו לא דומים לאף אחד בעולם, אנחנו שונים ולא מוזרים, אנחנו שלמים ולא מושלמים ואנחנו בעיקר מספיק טובים ושווי ערך לסביבה שלנו.
העבודה על חרדה חברתית מצריכה המון אומץ, אומץ להיות אני בלי מסכה, בלי תחפושת, בלי פילטר.
היא מצריכה יכולת להיות בקשב חיצוני שיאפשר לי להתמקד בזולת והיא מחייבת אותי ללכת בלי "קביים" של ההימנעויות או תלות באחר.
איתי בחר לנוע קדימה, לשנות מחשבה, להתמודד בחשיפה לעצמו כל פעם מחדש, למד להרגיע את הפחד שתוקף אותו, ללטף את הנשמה שלו, לחייך, להעיז, להתגבר ולהצליח.
ברקע היו הורים מרגשים, קשובים, תומכים שעשו שינוי משמעותי, שיחררו גם הם את הפחד ובעיקר סמכו עליו ועל הכוחות שלו להתגבר ולהצליח.
הוא עולה לחטיבה ממש עוד רגע, מנצל היטב את החופש לתרגל ניצחון, לתרגל אהבה עצמית ולתרגל מפגש של הרגש עם הנשמה שלו. תרדה חברתית לפעמים מתחפשת לכל מיני דברים, מסתתרת היטב ויש בה המון בושה, כשרואים אותה, מזהים אותה אפשר לטפל בה ולשחרר את הכאב
תודה לאיתי שאפשר לי להיות שם אתו ולנוע בדרך קדימה בהצלחה בחטיבה, אני פה תמיד עבורך.
