בלוג - מתבגרים על זה #חרם חברתי

דחייה חברתית היא התופעה הנפוצה ביותר בחיי היום יום של כולנו, בגיל ההתבגרות לדחייה החברתית הזו יש משמעות מוכפלת וקשה, בחסות הרשת היא כואבת ועמוקה עוד יותר, צורבת ושורטת את הנפש. אנחנו יודעים היטב לתת מענה לפגיעה גופנית, זה קל לנו לראות את זה ופשוט לקבוע תור לפרופסור הכי מומחה בתחום, קל גם לראות את תהליך הריפוי, את החום יורד, את הדלקת נעלמת ואת התיאבון חוזר. פגיעות שקשורות בנפש, בתחושות פנימה אנחנו לא תמיד רואים, וגם כשיש סימנים, תמרורים, צ'קלקות אנחנו לפעמים בוחרים לא לראות, או לפרש אחרת, לחשוב חיובי... וגם כשאנחנו כבר רואים ויודעים זה קשה עבורנו, זה פוגע גם בנו וקשה לנו לטפל והכי קשה לנו לראות את הריפוי, סימני הריפוי נסתרים וזה משאיר אותנו חוששים, נבולים ובעיקר נכנסים למצב צבירה של שומר פיזי ולא רגשי. הכל על דחייה חברתית ודרכי הטיפול

דחייה חברתית היא התופעה הנפוצה ביותר בחיי היום יום של כולנו, בגיל ההתבגרות לדחייה החברתית הזו יש משמעות מוכפלת וקשה, בחסות הרשת היא כואבת ועמוקה עוד יותר, צורבת ושורטת את הנפש. אנחנו יודעים היטב לתת מענה לפגיעה גופנית, זה קל לנו לראות את זה ופשוט לקבוע תור לפרופסור הכי מומחה בתחום, קל גם לראות את תהליך הריפוי, את החום יורד, את הדלקת נעלמת ואת התיאבון חוזר. פגיעות שקשורות בנפש, בתחושות פנימה אנחנו לא תמיד רואים, וגם כשיש סימנים, תמרורים, צ'קלקות אנחנו לפעמים בוחרים לא לראות, או לפרש אחרת, לחשוב חיובי... וגם כשאנחנו כבר רואים ויודעים זה קשה עבורנו, זה פוגע גם בנו וקשה לנו לטפל והכי קשה לנו לראות את הריפוי, סימני הריפוי נסתרים וזה משאיר אותנו חוששים, נבולים ובעיקר נכנסים למצב צבירה של שומר פיזי ולא רגשי. הכל על דחייה חברתית ודרכי הטיפול

מה כוחה של מילה? מילה שלנו כהורים לילדים שלנו, ובעיקר כשהמילים האלו מקבלות "גיבוי" מהסביבה, מהחברה עד כמה זה נרשם הנפש, מייצר כאב ותסכול. המילים שלנו יכולות להיות "מגן הנפש" שלהם או ההפך הגמור, מילים, אווירה, מבט עיניים, יכולות לעשות חורים בנפש או לייצר בה שכבת הגנה ויכולת להתמודד עם המציאות, עם אתגרי החיים. החיים המורכבים שבהם נדרש חוסן, נדרשת חמלה עצמית ויכולת עמידות במצוקה. מקרה קליניקה שאפשר ללמוד ממנו המון

חרם שקט ונוכח בעוצמה, כזה שמתרחש בלי מילים, נוכח במלוא העוצמה, מתיש את הנפש, משאיר אותה בודדה מול התעלמות, מול שקט רועם ושורט, שקט שכל הזמן מזכיר שאת לא חלק מהלהקה, מהמנגינה של הכיתה, את לא שייכת, מוזרה, אחרת. היא הגיעה לחטיבה ונכנסה לכיתה שבה החליטו שהיא אוויר, שהיא לא קיימת, הכל נעשה בשקט מופתי שמגיע בצורה של התעלמות טוטאלית. היא מתהלכת ככה כמו שקופה שנתיים, מנסה לקלוט מבטים, לייצר תקשורת, להתחבר, להיות חלק ובשום מקרה היא לא מקבלת מענה או הושטת יד.

את רעד הקול והבכי של האימא היקרה הזו אני לא אשכח לעולם, שיחת טלפון מרגשת של אימא מודאגת שמתמודדת עם מתבגר צעיר ומדהים שלטענתה צריך ריפוי בנשמה, במיוחד עכשיו לפני שהוא שנה הבאה עולה לחטיבה. בפגישה הראשונה הם ספרו עליו שהוא מקסים, נדיב, אכפתי, רגיש עם נשמה גדולה ותמיד נפגע, מסתגר, לא מצליח להתמודד חברתית. הם קוראים לו "מוזר".