אתגר נובמבר - מדריך להורים

נתחיל בזה שנעדכן מה זה בכלל האתגר הזה? 

עצם העובדה שאנחנו כהורים/ אנשי חינוך/ בוגרים משמעותיים לא מכירים ולא מבינים מהו האתגר הזה, זו הוכחה נוספת לכך שאנחנו מאוד חסרים בידע על עולמם של הילדים שלנו.

יש להם עולם משלהם, עם שפה משלהם שאנחנו כהורים לא מכירים, הם מנהלים את המציאות שלהם ללא מבוגר אחראי בתוך ים של פיתויים, רצון להיות מיוחדים, שונים אחרים.

כך נזרעים כל מיני "מנהגים" , "מסורות" לפעמים על ציר ההזיה/ הביזאריות רק כדי למשוך תשומת לב, למתוח גבולות, להרגיש ייכות ולבדוק עד היכן מישהו יעצור אותם.

אתגר נובמבר הוא אחד האתגרים שמעסיקים מאוד את בני הנוער (בעיקר הבנים) בארץ ובעולם. 

אתגר שמושך המון תשומת לב, עניין ושיח בין מתבגרים להורים וגם בינם לבין עצמם.

No Nut November - בעצם המתבגרים מאתגרים את עצמם ומנסים לא לאונן במהלך כל חודש נובמבר. 

חוקי האתגר פה בקישור - ויקיפדיה 

חשוב לציין שזה אתגר מורכב מאוד למול המציאות של מתבגרים שהיום האוננות והאוננות מול פורנוגרפיה הם חלק בלתי נפרד מהיום של הרבה מאוד מתבגרים. 

יש לא מעט מתבגרים שמכורים לזה, או מאוננים באופן קבוע, לפעמים תחת התנהגותית התמכרותית ולא מאוזנת. והאתגר הזה עבורם הוא אתגר לא פשוט, מעבר לזה גם לא בריא ולא חינוכי ונפרט על זה בהמשך.

לאתגר הזה יש אתגר המשך - אתגר שעלול גם להיות מסוכן בציר הבריאותי, בדצמבר הם חוזרים לאונן ומאוננים על פי היום בחודש, ב 1 לחודש פעם אחת ביום, ב 2 לחודש פעמיים, ב 20 לחודש 20 פעמים וכן הלאה. 

מה הבעיה בעצם ? 

אתגרים מיניים שנולדים לצד אתגרים נוספים שניתן להגדיר אותם כהתנהגות חריגה, לא שגרתית כמו גם  גניבות, שקרים, חרם חברתי, חוצפה, אלימות ועוד הם מין סמן או צפירת מצוקה שמחייבת אותנו ההורים לעצור ולנסות להבין מה הצורך שלהם ומה הם מנסים להשיג. התנהגות כמו גם רגשות מסמלים לנו צורך שלא מסופק או לא ממומש דיו. 

אוננות היא פעולה טבעית ואפילו בריאה ונורמטיבית (גם לבנות), וזו הזדמנות מצוינת לנו כהורים להבין וללמוד קצת על אוננות, פה בקישור יש מאמר נוסף שלי בנושא, ולנצל את ההזדמנות הזו לשיח איתם, שמטרתו לתת לגיטימציה לצורך טבעי, לאוננות שמטרתה עונג ולא סבל, לסייע להם לעשות שימוש נכון ובריא במיניות שלהם ולחדד נקודות חשובות מאוד בהבנת מיניות ובחינוך למיניות מייטיבה.

הנקודה הראשונה - היא פרטיות ואינטימיות - שהם חלק בלתי נפרד ממיניות מיטיבה, ממקום ששומר על הנפש ומאפשר לאדם לשמור על עצמו ולשים את המיניות במקום בטוח ופתוח אבל לא במקום פרוץ וחשוף שמשאיר אותם בלי הגנות. 

זו הזדמנות מצוינת לדבר על האוננות ועל מיניות ולנסות להבין איזה צורך לא ממומש הם מנסים להשיג באמצעות השתתפות באתגר, לרוב הצורך לא קשור למיניות, האתגר עושה שימוש במיניות כדי לממש צורך אחר. 

יש הסבורים שהצורך באתגר, באתגר נובמבר או באתגרים נוספים, אתגרים מיניים מגיע מתוך צורך שחסר עוד הרבה לפני גיל ההתבגרות, המיניות היא רק במה לצורך שמחפש מימוש.

כיבוד פרטיות של ילדים, מתן אוטונומיה לילדים מתחילה בגיל הילדות המוקדמת וצריכה להיות מותאמת לגיל וליכולת הפיזית והרגשית של הילד, ההפרדות הראשונה מתחילה סביב גיל שנתיים, והיא ממשיכה אט אט לעבר גיל ההתבגרות ששם מתחילה הפרדות שמטרתה לאפשר למתבגר לבנות את העצמי הבוגר שלו תחת פרטיות ואוטונומיה. 

התפקיד ההורי הוא לטעת בילד ערכים ונקודות ייחוס שדרכם הוא יבחן את מציאות החיים ויבנה את העצמי שלו בתוך גבולות של הגיון, שכל ישר, תבונה. וגם ממקום של שמירה על עצמו, על פרטיותו, צרכיו האישיים.

ערכים של פרטיות ואינטימיות לא יכולים להיות חלק שמצטרף רק בגיל ההתבגרות ורק למול מיניות, אנחנו צריכים ללמד ילדים להיות בפרטיות עם עצמם גם בגילאים צעירים יותר, בגילאי הילדות, ולא רק בהקשר של מיניות. אנחנו צריכים לאפשר להם להיות עם עצמם במשחק, עם חברים, ביכולת לבחור את החברים שלהם, עיסוקים שלהם ועוד.

ילד שגדל כשהוא חשוף ומובל תחת גוננות מתמדת ובחינה של הוריו בכל צעד ושעל, יאמץ את התובנה הזו גם למיניות שלו ולא יחשוש להצטרף לאתגר פומבי, אתגר שבו הוא חשוף בלי פרטיות, מקבל חיזוק חיצוני כל הזמן, רק שבגיל ההתבגרות החיזוק החיצוני הוא לא ההורים, הילד/ המתבגר יחפש אותו מחוץ לבית בצורה פומבית, זה לא יראה לו שגוי או לא נכון. הוא רגיל שיש עליו כל הזמן ביקורת ועיניים מגוננות/ פקוחות.

זה מחזק את ההבנה שאנחנו צריכים לאפשר להם להתמודד עם המציאות לבד, לאט לאט להוריד את ה"קביים" והגוננות ולאפשר להם להיות עצמאים ולפעול לבד, עם עצמם, לסמוך על עצמם ובעיקר לאהוב את מי שהם. 

על מה האתגר הזה מפצה בעצם: 

קושי להיות ולפעול בפרטיות - חיפוש של חיזוק חיצוני תמידי. 

ולצד זה גם רצון להרגיש הצלחה, התמודדות, התגברות אמיתית - לדעת שהם יכולים לקבל כפיים ועידוד גם למול אתגר פיזי, ממשי, ורגשי אמיתי. 

דחיית סיפוקים - הם מנסים לדחות סיפוק בעוד אנחנו משתדלים לרוב לספק להם הכול מיד ועכשיו, לא מאפשרים להם לשאת תסכול ולהתחזק, להתגבר ולחוש בעלי ערך עצמי.

אתגר אמיתי - תחושה של הצלחה ותפיסת עצמי גבוהה מגיעה למול התמודדות אמיתית, משמעותית שמוציאה את האדם מאזור הנוחות שלו ומייצרת התגברות על קושי, תסכול במידה מסוימת ותחושה של הצלחה אמיתית. 

כשאנחנו מעודדים בלי סוף, מיישרים עבורם מכשולים בדרך, מסירים כל קושי אנחנו מחלישים אותם, פוגעים בתחושת המסוגלות שלהם ותפיסת העצמי שלהם כבוגרים יכולים.

הם מרגישים שהם צריכים לקבל "כפיים" ועידוד חיצוניים כדי לחוש הצלחה, הם צריכים את הסביבה שתעדכן אותם כל הזמן שהם בסדר, הם צריכים לייקים כדי לדעת שהם מצליחים וטובים ויכולים. 

במקום שיהיה להם את הקול הפנימי שלהם שיאפשר להם להרגיש טוב עם מי שהם, עם עצמם, בלי צורך לחשוף את הפרטיות שלהם כדי להרגיש טובים/ יכולים/ מסוגלים/בעלי ערך.

כמה נקודות חשובות שייסעו להם לבנות ערך עצמי ותפיסת עצמי בלי לגשת לאתגרים פומביים/ לא בריאים/ מסוכנים וכו'.

1. תאפשרו להם לפגוש את המציאות - פחות גוננות הורית, תאפשרו להם לבחור, לגעת בחיים, לקחת אחריות, להתמודד עם קשיים: עם המורה בבית הספר, עם הקושי החברתי, עם בחירה לא נכונה, עם למידה לבחינה, עם סידור החדר שלהם ועוד. 

אנחנו צריכים להיות עם ה"יד על הגב" ולא בינם לבין המציאות, אנחנו צריכים לאפשר להם להרגיש את הקשיים, התסכול, האתגר, החסר כדי לפתח עצמי גבוה, אנחנו צריכים לצאת מהתמונה ולהיות מעורבים ולא מתערבים, לצפות מרחוק בשמירה ולא בגוננות, כך נאפשר להם לתרגל פרטיות, ערך, תפיסת מציאות נכונה ופחות חיפוש של חיזוקים חיצוניים. 

מטעות לומדים, תנו להם לטעות וללמוד לתקן, להתגבר על כשלון ולחוש את תחושת ההתגברות על אתגר, כך הם פחות יחפשו אתגרים מיניים או אתגרים פומביים אחרים

2. קשה זה טוב - כשאין קושי אין אתגר, אין תחושת הצלחה- 

ערך עצמי הוא תוצר של חוויה, רגש שעובר בגוף ומייצר למידה, התמודדות והתגברות. כשאנחנו מהנדסים את הסביבה כדי שהילד/ המתבגר לא יחוש תסכול, שלא יהיה לו קשה וכו' אנחנו מונעים ממנו לפתח סף תסכול, כך אנחנו מעודדים חיפוש אתגרים מהירים וקלים, כך אנחנו מעודדים התפרצויות זעם וחיזוק של תחושת חוסר האונים והתסכול הופך להיות חלק בלתי נפרד מהחיים שלהם.

רק התמודדות עם קושי ותסכול, אכזבה, כאב, פחד, צער יאפשרו לנפש שלהם לפתח חוסן והבנה של הצרכים שלהם, יחד עם ידיעה ברורה שהם יכולים לנצח את זה, הידיעה הזו מגיעה מחוויה של התמודדות ולא מחוויה של גוננות ושמירה בלתי פוסקת. 

תנו להם לפגוש את האתגרים כך תסייעו להם לסמוך על עצמם ולא לחפש חיזוק חיצוני שחושף אותם כל הזמן, במקרה של אתגר נובמבר גם פוגע בפרטיות ובאינטימיות שלהם.

3. דחיית סיפוקים - במקום "אני חייב/ת" , "בא לי" ,"עכשיווווו".....

יכולת דחיית סיפוקים היא אחת היכולות החשובות בגיל הבגרות, בחיים עצמם. 

אנחנו כהורים לא נוכל להיות שם כל הזמן ולספק להם כל חשק, יצר, רצון שעולה בהם. היכולת לדחות סיפוק, דחף נלמדים דרך חוויות במהלך החיים, ולא דרך סיפוק צרכים מידי. דחיית סיפוקים מייצרת יכולת התמדה, מחויבות אישית, ומאפשרת לפרט לצלוח את החיים. יש קורלציה בין יכולת לדחות סיפוקים לבין הצלחה בכל תחומי החיים.

כשילד דורש משהו תדעו לעצור, להשהות תגובה ולחשוב מה הוא צריך ולא רק מה הוא רוצה או חייב, כי לכולם יש, כי הוא חייב לקבל את הלייק הסביבתי, תחשבו איזה מטרה זה מספק ותפעלו באחריות מול צרכים אדפטיביים ולא מול רצונות ורצון לקבל סיפוק מהיר, בלי מאמץ. (בדיוק כמו סיפוק דרך אוננות בצורה אובססיבית ולא ממקום של חיבור לעונג).

זה בסדר שהילד יכעס, יתרגז, יתבאס, יהיה קצת עצוב - תזכרו שזו ההתמודדות שלו וברגעים אלו הוא בונה את החוסן שלו ומייצר לעצמו עוד חוליה בעמוד השדרה הרגשי, ועוד יכולת משמעותית שעומדת מול אתגרים פומביים שהם תולדה של סחף ולא של יציבות רגשית.

תנו להם לעבוד כדי לקבל סיפוק - תנו להם להזיע כדי להרגיש בעלי ערך. אין צורך להיעתר לכל דרישה תכף ומיד, זה בסדר לתת להם להתמודד.

תאפשרו להם להגדיל את הרדיוס - לצאת מהבועה של ההגנה ולאפשר להם להתמיד, לבחור לצאת מאזור ההצלחה לעבר האתגר עם אמונה בעצמם ובמי שהם, בלי צורף תמידי בפומביות ובכפיים, בלי להפקיר את הפרטיות והאינטימיות שלהם כדי לקבל תחושת ערך (פייק ערך).

תעודדו אותם להתמיד בנחישות, תעודדו אותם להאמין ביכולות שלהם, תזכירו להם הצלחות במקום להזכיר להם כמה התאמצם עבורם וכמה קשה איתם או קשה להם. תצפו בהם מהצד ותנו להם  לפעול, העיניים שלנו צריכות להתבונן בילד באמונה ובאופטימיות ולא בעיניים של פיקוח וחרדה.

תהיו עבורם השראה למאמץ והתמדה, תדרשו מהם לפעול לעבר המטרה ואל תקצרו להם את הדרך.

ועכשיו בואו נתבונן רגע בשיח על מיניות, באתגר עצמו שמאפשר לנו כהורים עכשיו ללמד עוד קצת על תפקידנו החשוב בחינוך למיניות מיטיבה ובריאה.

מדריך הכוונה להורים ולצוותי חינוך 

יש לנו אפשרות לקיים/ לייצר שיח על מיניות ועל אוננות, וחשוב לנצל את ההזדמנות ולאפשר שיח שיזרע בהם תובנות ולא יכניס בהם פחדים או תחושת בושה / השפלה.
בשיח על מיניות יכולה להיות מבוכה קלה, זה אפילו משרת את המטרה, מבוכה שמטרתה לחזק את ההבנה של פרטיות ואינטימיות למול פריצות והפקרות מינית.

לכן תגיעו לשיח הזה כשאתם רגועים, זה בסדר לומר שזה קצת מביך אתכם לשוחח, זה אפילו ירגיע את הצד השני, זה פחות טוב להיות בבושה, בלחץ, בזעם, בכעס וכו'.

תזכרו שאתם הורים ולמרות הקושי- חינוך למיניות, לפרטיות, להבנה של משמעות האינטימיות במיניות רצוי שהם יקבלו מכם, חשוב שתתאימו את השיח ליכולת הרגשית שלהם יחד עם איתגור קל שיאפשר להם לצמוח ולהתגבר.

1. לקדש את האינטימיות במיניות - לכן לא נשאל בצורה ישירה וחודרת / מציצנית - אין צורך להביא את הילד לבירור או תשאול, "עשית את זה?" , "אתה שותף לאתגר?" וכו' - אנחנו צריכים לדגמן את הכבוד לאינטימיות ולפרטיות שלהם. 

תשאלו בצורה של התעניינות - שמעתי שיש אתגר כזה , מכיר? , מה זה ? , מאיפה זה הגיע האתגר הזה ?, מי שמצליח או לא מצליח מפרסם את זה , מדבר על הדברים הפרטיים שלו בפומבי? - זה נשמע לי פחות נעים, אולי אפילו חודרני .... 

כולם משתתפים ? אם מישהו לא מעוניין להצטרף מה הוא עושה ? יש דיבור על זה?, מה בעצם הקטע ? מה האתגר מנסה להשיג ?.

המטרה בתשאול: 

חיבור ושיח עם הילד/ה

לזרוע להם דופק במח - הם פועלים אל אוטומט - במין סחף למול האתגר הזה, ואנחנו כהורים רוצים לעזור להם לעשות זום אאוט, להתבונן ולחשוב על המעשים שלהם, להבין מה הם עושים ? האם זה משרת אותם באמת או גורם להם לסבל? לבושה? לתסכול ? לחשיפה שהיא לא בריאה/ לא נוחה, לפגיעה באינטימיות שלהם? 

שאלות שיסיעו להם לפתח נקודת יחוס נכונה לבחינה של מיניות ולעידוד של חשיבה ביקורתית על עצמם ועל ההתנהלות שלהם.

מיקום ועומק השיח - חשוב שהשיח יהיה מותאם לגיל של הילד, לעומק היחסים בינכם, וליכולת הרגשית של הילד/ה. חשוב לבנות שיח על מיניות בצורה של בורג שכל פעם מסתובב פנימה בקצב הנכון ובגבול ששומר על הפרטיות והאינטימיות. 

לכן, אפשר להתחיל לבנות את הגשר לשיח דרך שיחות ברכב, זה קל יותר כי "אין לאן לברוח" ויחד עם זאת אין מגע עיניים ישיר. 

אפשר לשאול תוך כדי בישול, או עיסוק במשהו ולאט לאט להדק את החיבור בשיח, זה צריך להיות נח ולא מביש, או מפחיד ובשביל זה אתם צריכים להיות רגועים ובטוחים בעצמכם.

זה בסדר לא לדעת, זה בסדר לומר אני באמת לא יודעת ואני אבדוק את זה , או אם זה מתאים, בוא נבדוק יחד. (תתייעצו עם אנשי מקצוע ותהיו אתם הגוגל שלהם).

3. הם לא עשויים מסוכר - הם חזקים והם יכולים לעמוד מול שיח כזה, תגיבו לשיח, תפתחו את השיח ותשתדלו להימנע משאלות סוגרות, תשאלו שאלות שיאפשרו לשיח להעמיק. 

תפנו למרחבים שלהם ותאפשרו להם להגיב, תהיו יציבים שם וזה בסדר הם יעמדו בזה, תתפלאו שהם אפילו ישמחו לשתף אתכם. אם הם ירגישו מוגנים ולא תחת התקפה או סטרס. תשאלו האם יש על זה שיח בטיק טוק או אינסטגרם? האם זה עולה גם בשיחות של החברים ? האם מדברים על זה בבית הספר? עד כמה מדברים על זה בצורה גלויה ? ועוד

4. תבדקו את המרחב שלהם - תנסו לזהות מי מהילדים עשוי לעשות שימוש באתגר, אתם מכירים את הילדים שלכם, תחשבו האם יש סיכוי שאחד הילדים ישתתף באתגר, תנסו דרך האתגר הזה להגיע למצוקה שאולי קיימת ומקבלת ביטוי דרך השתתפות באתגר. התנהגות של ילדים / מתבגרים תמיד מובלת למול סיבה ומטרה, תנסו לבדוק מה הצורך שלהם, מה האתגר הזה יכול לספק עבורם וגם מה המחירים של החשיפה הזו.

כצוותי חינוך - כנ"ל תנסו לאתר את החבורות שהשיח הזה יכול לסייע לכם להבין מצוקות, לדייק צרכים של הנפש ולתת מענה שישאיר את הפרטיות שלהם, תחושת המסוגלות והערך שלהם במקום של חוויה ולא במקום של אתגר פומבי.

5. אל תחששו מהשמרנות - זה בסדר להיות מיושן, אולי זה אפילו הקול שהם צריכים לשמוע, קול ששומר עליהם מהסחף הזה של לקבל לייקים וחיזוק חיצוני שמייצר תלות ותובענות במקום חוסן ועצמאות, לרוב מייצר גם חשיפה ופריצות ולא מוגנות ופתיחות. 

זה בסדר לומר ש"וואללה פחות מתחבר/ת" או "שנראה לי לא נכון, לא קרוב למיניות בריאה", ש"אוננות זה כיף ולא תחרות / עונש".

בסופו של יום חשוב לחנך דרך השיח הזה לתפיסת מיניות חיובית, זה קשה לנו להתבונן בילדים שלנו ולחשוב על מיניות, זה מציף אותנו. 

לכן, דמיינו אותם בגיל 30 ותחשבו מה הייתם רוצים שתהיה תפיסת המיניות שלהם? תחשבו האם תרצו שהם ייהנו מהמיניות או שהיא תהיה עבורם סוג של מועקה/ חובה? 

עכשיו תבינו שאתם צריכים לזרוע את ההבנות האלו עכשיו, ולכן חשוב פה להתחיל לטפטף טיפות של חינוך למיניות מיטיבה שמחוברת לעונג ולא לשימוש במיניות לצרכי ערך עצמי או חיזוק תחושת המסוגלות. 

צריך לנתק  את המיניות והאינטימיות מהמרחב התחרותי או מהמרחב שמקשר מיניות לערך עצמי.

וזה יכול לסייע לנו להרחיב את השיח על לבוש חושפני, התנהגות שעלולה לשדר מיניות ורצון למשוך תשומת לב גברית או נשית, שימוש במיניות או בגוף שלנו לקבל ערך עצמי ועוד.

חשוב להסביר שחשיפה של האינטימיות והפרטיות שלהם פוגעת בהם, מנתקת את המיניות מהעונג ושמה את המיניות במקום פרוץ וחשוף, לא מוגן, לא נעים ובטוח לא אינטימי. 

השתתפות באתגר בעצם חושפת אותם ומחזקת תפיסת מיניות שגויה, פוגעת כמובן בבריאות הפיזית וגם הנפשית שלהם, פוגע בתפיסת האחר, בתפיסת המחויבות הבין אישית ובכלל בהבנה של מהם יחסים בריאים, מה פרטי ומה ציבורי, מה אינטימי ומה יכול להיות חשוף לעיני המצלמה בסטורי או למקלדת בנייד.

השיח יכול לחזק את הקשר בינכם, את תפיסת העצמי שלהם ואת הכבוד שהם רוכשים לעצמם ולזולתם. 

במקום זלזול במיניות, החפצה, חשיפה, חיפוש חיזוק חיצוני חשוב שהם יפעלו בכבוד עצמי ובכבוד לפרטיות שלהם ושל הסובבים אותם, השיח הזה יכול לסייע להם לקחת אחריות ולייצר עמוד שדרה רגשי יציב שיודע לשים גבול ולהבין שמי ששם גבולות הוא החזק, מי שיכול לומר: האתגר הזה פחות מתאים לי, בלי לחוש בושה, או פספוס ובלי לחוש "לא חלק". בדיוק שם הוא ימצא את הפרטי שלו עם עצמו, מרחב רגוע ובטוח שבו הוא/היא מתמודדים עם הגוף שלהם, עם התשוקה הטבעית הבריאה שיש בה עונג ולא תחרות, שיש בה פרטיות ולא פריצות, שיש בה צורך ולא רק רצון להיות כמו כולם, אלא צורך אנושי אמיתי וישיר. 

6. הקשבה אמפטית - "להיות שדרני כדורגל" - מתארים מצב ולא שיפוטיים, ביקורתיים, מאוכזבים, מוטרדים וכו' - תזכרו שהילד/ה שלכם גדלים בתוך קבוצות, מרחבים, תחת "קודי התנהגות" חברתיים. בכל קבוצה יש לא מעט "כללים" או "מסורות" שבחלקן יש חובת השתתפות, או לחץ להשתתף או לפחות זה מה שהילדים מבינים, שהם חייבים להיות שותפים כי אחרת הם לא שייכים. 

לפעמים זה חלק מסטטוס חברתי, תחושת שייכות, ערך ועוד.

מעמד חברתי הוא חשוב - אבל חשוב לקבל אותו לא כי הם בוחרים להיות "זורמים", חשוב לקבל אותו מעצם היותם בעלי יכולת חשיבה ופעולה לפי צו הערכים שלהם, הצרכים והרצונות שלהם ולא כי כפו עליהם, הם חייבים, אם הם לא יהיו שם אז... וכו'.

יש לא מעט ילדים שאומרים שהם משחקים את האתגר ובפועל ממשיכים לאונן ולא מתאפקים, (אין צורך להתאפק כמובן ), יש לא מעט ילדים שירגישו שהם לא תקינים אם הם לא מאוננים, או לא משתתפים ויחליטו להיות שם בכאילו.

תכלס אם זה מה שמגדיר את המעמד החברתי שלהם זה בסדר לזייף, רק שצריך לצאת מנקודת המוצא הזו לעבר חיפוש שייכות שפועל למול ערך עצמי ולא למול ריצוי וכניעה, סחף וריצוי של הסביבה. 

זו בדיוק המטרה של השיחה, לייצר גשר לשיח המשכי, לייצר חיבור גם לעבר אתגר דצמבר ששם הם אמורים לאונן לפי היום בחודש. זה ניתוק מוחלט מהצורך, הרצון, ההנאה ושימוש במיניות שלהם לצרכי ערך עצמי ורצון להיות שייכים וניראים / שווים.

7. ללמוד את ארגז החול הדיגיטלי - יש להם שפה משלהם, שפה שאנחנו לא ממש מכירים, מושגים שהם ישרבבו בשיח ואנחנו לא נבין/ או לא נדע או שיראו לנו לא בציר הנורמטיבי. תקשיבו, תתעניינו, תשאלו ותלמדו את השפה שלהם, תביעו את דעתכם 
(המיושנת) תשמיעו את קולכם, חשוב שיהיה נטוע גם הוא בין שלל הקולות ברשת, בחברה. חשוב שיהיה קול יציב וברור שהם יכולים להקשיב לו תמיד וממנו לצאת לחשיבה ביקורתית מקדמת ולא לסחף, זרימה ומחיקת העצמי שלהם.

8. בלי ציפיות מוגזמות - אנחנו עכשיו כהורים צריכים לבנות את הגשר לשיח מולם ואיתם, הם לא רגילים לשיח - הם רגילים להתכתבות, צילום, לייב והמון פילטרים. הם לא רגילים לשיח איתנו, לרוב השיח שלנו מולם הוא תפעולי ושיפוטי, והם בטח לא מורגלים לשיח בשפה שלנו, שפוגש את השפה שלהם. ותוסיפו על זה את נושא השיח - מיניות !! אז בכלל צפים בהם כל ההתנגדויות וההלם.

אז בלי להיעלב, לעשות את זה חכם, בהתקרבות ובחקירה, בלמידה והתעניינות, בלי שיפוט ובלי לחץ. 

יכול להיות שתהיה שתיקה, התנגדות, "די עזבי א חופרת,, "מביכה", "שחררו" ועוד תזכרו שכל התנגדות היא סימן לרצון עז לשיח. אז תחייכו ותיגשו שוב לאט לאט בסבלנות, בלי להיכנס למריבות, תבנו את התשתית לשיח ותאפשרו לזה לקרות, זה קורה וזה מסייע להם לשתף, לשפוך את כל המחשבות והפחדים ולקבל עזרה, ביטחון, ידע, חיבוק ובעיקר הכוונה. הכוונה שמאפשרת להם לבחור בעצמם ולא בריצוי האחר.

לגבי הבנות/מתבגרות !!! 

אותו שיח בדיוק !! שיח איתן יכול לכלול גם את נקודת המבט הגברית (דרך הורה), יכול לכלול גם שיח על הבנים בחבורה, (כנ"ל שיח עם בנים יכול לכלול שיח על בנות ועל רגשות וכו'). אוננות פחות נתפסת כנורמלית אצל בנות, אבל היא בהחלט נורמטיבית וחשובה. מסייעת לבנות להבין את הגוף שלהן, מחזקת את הביטחון ואת היכולת להכרות עם העצמי שלהן, עם המיניות שלהן ועם העונג שלהן.

צריך לקשור את השיח למציאות החברתית, המסורתית, הערכית של הילד. לנהל אותו בצורה חכמה ורגועה ובעיקר בביטחון.

הם צריכים את נקודת המבט שלכם, היא מסייעת להם להרגיש בטוח, להרגיש שיש עוגן בטוח, היא מסייעת להורות שלכם להיות משמעותית וקרובה, הורה שרואה את הילד, קשוב לו ומכיר את המרחב שבו הוא גדל, נמצא שם נוכח, שומר ומשגיח, אוהב בלי תנאים ומואר כל הזמן במרכז הבית. הורה במרכז לא ילד במרכז.

הידעתם ? -  מכירים את הסטטיסטיקה לגבי הטרדה או פגיעה מינית ? 

אחת מכל שלוש ילדות/ מתבגרות 

אחד מכל חמישה ילדים/ מתבגרים 

נתונים קשים שמחייבים אותנו כהורים להבין את מנגנוני הנפש ברגע של הטרדה או פגיעה מינית, להבין איך ניתן לספק להם מרחב בטוח לשיתוף - כי אני בטוחה שאתם רוצים לדעת ולהיות עם הילדים שלכם במקרה של פגיעה מינית.

כי אחרת הם/ן נישארים/ות עם הכאב הבלתי נסבל הזה לבד.

איך מאתרים, מונעים, מדברים, מטפלים ? 

מה קורה להם-ן שם בנפש שמסייע להם-ן להמשיך להדחיק/ לשמור סוד/ לסבול על להרס עצמי וכאב שמשפיע על כל הסביבה ? 

ואיך אתם כהורים יכולים להיות המטפלים הכי טובים של הילדים שלכם במצבים הכי רגישים ועדינים? 

מעניין אתכם לקחת חלק ? ללמוד ולהיות הכי טובים עבורם? לקבל כלים ? 

כתבו לי ואני אעדכן אתכם בפרטים