מאמרים מקצועיים להורים ואנשי טיפול

דחייה חברתית היא התופעה הנפוצה ביותר בחיי היום יום של כולנו, בגיל ההתבגרות לדחייה החברתית הזו יש משמעות מוכפלת וקשה, בחסות הרשת היא כואבת ועמוקה עוד יותר, צורבת ושורטת את הנפש. אנחנו יודעים היטב לתת מענה לפגיעה גופנית, זה קל לנו לראות את זה ופשוט לקבוע תור לפרופסור הכי מומחה בתחום, קל גם לראות את תהליך הריפוי, את החום יורד, את הדלקת נעלמת ואת התיאבון חוזר. פגיעות שקשורות בנפש, בתחושות פנימה אנחנו לא תמיד רואים, וגם כשיש סימנים, תמרורים, צ'קלקות אנחנו לפעמים בוחרים לא לראות, או לפרש אחרת, לחשוב חיובי... וגם כשאנחנו כבר רואים ויודעים זה קשה עבורנו, זה פוגע גם בנו וקשה לנו לטפל והכי קשה לנו לראות את הריפוי, סימני הריפוי נסתרים וזה משאיר אותנו חוששים, נבולים ובעיקר נכנסים למצב צבירה של שומר פיזי ולא רגשי. הכל על דחייה חברתית ודרכי הטיפול

התמכרות התנהגותית היא התמכרות למסכים, גיימינג, קניות, צפייה בפורנוגרפיה, מין, הימורים, ניראות חיצונית. כל דבר שהוא לא חומר (סמים, אלכוהול, תרופות) אבל הוא מייצר תלות ורצון עז לברוח מכאב וסבל שמקנן בתוכם ומרוקן אותם רגשית ומנטלית. ההתמכרויות הללו הן שקופות קשה לנו כהורים להבחין בהן, הן מתמזגות עם המציאות, עם ה"תפקוד" השוטף של הכלל. אנחנו מייצרים מעל זה שכבה נוספת של שכנוע עצמי בעזרת סיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו, סיפורים שתפקידם להרגיע את רגשות האשמה שלנו, את הפחדים שלנו ובעיקר את תחושת חוסר האונים, או את התחושה הזו שאנחנו לא יכולים באמת להתמודד עם המצב. מחשבות כמו: כולם במסכים, זה גיל ההתבגרות, אם אני אקח לו את המסך לא יהיו לו חברים, כל הבנות היום מתאפרות, הלבוש הזה הוא חלק מהאופנה וכך כולן מתלבשות היום, כולם יוצאים ל"ישיבות", מגיעה להם פרטיות, הוא לא יעמוד בזה, אי אפשר בלי מסכים ועוד כל מיני ססמאות שמטרתן לעיתים לשחרר אותנו מהתמודדות מול הסחף הורי.

איך ניראה המימוש העצמי היום? מימוש עצמי מגיע היום דרך הרצון להיראות, להיות "שווה", מפורסם, שידברו עלי, שיעשו לי לייקים, "מקובל", יסגדו לי, יתנו לי תשומת לב בכל דרך אפשרית. השיח של ילדים ומתבגרים היום הפך להיות כזה שהמימוש העצמי והרצון להגשים חלומות גדולים וגרנדיוזים מגיע דרך הרשת, כאשר אתה מאחורי פילטר (מאחורי הקלעים) אבל ממש במרכז העניניים. והבנה חשובה ומשמעותית, הילדים ברשת מקבלים שטיפת מח ברשת שמייצרת מין הבנה מעוותת שבה כולם יכולים להיות נועה קירל, עומר אדם או כל כוכב אחר ברגע אחד בלי יותר מידי השקעה.

המורכבות הרגשית של גיל ההתבגרות בעידן המודרני דרך ניתוח המיני-סדרה "התבגרות", המתמקדת בנער בן 13 המואשם ברצח. המאמר מדגיש את הפער העמוק שנוצר בין עולמם הפנימי והווירטואלי של מתבגרים לבין חוסר ההבנה והעיוורון של המבוגרים סביבם. המחברת בוחנת תופעות חברתיות קשות כמו בדידות, בריונות רשת ומיניות מעוותת, ומסבירה כיצד חוסר בערך עצמי מוביל להתפרצויות אלימות. המסר המרכזי קורא להורים לאמץ נוכחות הורית יציבה המשלבת הצבת גבולות ברורים לצד הקשבה אמפתית וחסרת שיפוטיות. באמצעות דמות הפסיכולוגית בסדרה, מודגשת החשיבות של "מגן הנפש" – מעטפת הורית המעניקה למתבגר תחושת שייכות ואהבה ללא תנאי ככלי להתמודדות עם מצוקות החיים. לבסוף, הטקסט מציע כלים מעשיים לשיפור הדיאלוג המשפחתי ולזיהוי סימני מצוקה מתחת לפני השטח.

המאמר סוקר את תופעת האינסלים (Incel) כתת-תרבות דיגיטלית מסוכנת של גברים החווים בדידות קיצונית וניכור, המיתרגמים לשנאת נשים ואלימות. הכותבת מדגישה את הפער בין אידיאל היופי הבלתי מושג ברשתות לבין המציאות, מצב המוליד תחושת קורבנות ורצון להשתייך לקהילות המזינות ייאוש וזעם. הטקסט קורא להורים ואנשי חינוך להכיר את השפה הדיגיטלית ואת עולמם הרגשי של בני הנוער כדי להוות עבורם "מגן נפש". במקום לנקוט במדיניות של הדרה וסילוק, המאמר מציע לבנות קשר מבוסס אמון ותיקוף רגשי לחיזוק הערך העצמי של המתבגרים. לסיכום, המחברת מדגישה שהתערבות מוקדמת ונוכחות הורית יציבה הן קריטיות למניעת הידרדרות להקצנה והרס עצמי במרחב הווירטואלי הפרוץ. השיח סביב המיתוג אינסל הוא אתגר שמחייב ראשית הכרה שהוא קיים, למידה של המציאות הווירטואלית וההשפעות שלה על תפיסת המציאות של ילדים ומתבגרים בעידן הווירטואלי שבו מה שרץ ברשת כאילו מודפס אצלם במח במדפסת עם דף רציף כל היום. המושג הזה, שהפך למילת גנאי, שיצר מין קהילה שחיה תחת התיוג הזה מתייחס לשאלה מאוד מורכבת ששייכת לגבריות בעידן הזה, איך גבריות נתפסת?, עד כמה היא קשורה לחומר ולמראה חיצוני, ליחסים שבין המגדרים ולעוד המון סוגיות שקשורות במתבגרים בעידן הזה. אחד בדברים הכי חשובים שהורים וצוותי חינוך ובכלל בוגרים משמעותיים בסביבה הוא לזהות את הגרעין הרגשי החברתי, להבין לעומק מה נקודת החיבור לקבוצת ההשתייכות. ולא רק לאינסלים, לכל קבוצה.

פגיעה טקסית מכוונת במהותה לפרק של השלמות הפנימית של הנפגע/ת דרך פירוק הזהות ויחד איתה הטלת ספק של כל מה שנחשב מובן, נכון, מוסרי, קדוש. דרך טקסי השפלה בתחפושת של קודש או טקס נוצרת הכחדה של אמון בקשר, הכחשה של טוב והכחדה של משמעות המילים, למילים כבר אין תרגום נכון או ראוי שחופף מציאות. כל זה מוחלף בתחושה של חילול וריק קיומי, זהות שנמחקה והושחתה ועכשיו מבקשת לחזור לפעום, להכניס אויר, לנשום מתוך המוות שהיא חוותה. כשהאדם מתחיל להבין חזרה את המוסר הראוי הוא מתחיל לחפש משמעות, משמעות ללא תנאי וללא שליטה/ כפייה/ כאב / רמיסה. אט אט את חלקי העצמי המרוסקים מחוברים לזהות שיש בה כוונה, אמונה, משמעות וקול פנימי יציב ונקי שאין בן תחושת אשמה, תחושת השפלה או רגשי נחיתות מול העולם/ הפוגעים. זה מסע ארוך ועמוק, מורכב שיש בן המון הצטלבויות, המון כאב, המון בלבול. מבוך שצריך לצעוד בו עם המון אמונה, סבלנות וגם פנס שמאיר את הדרך ומייצר בה שלמות וזהות, בונה ומדביק את רסיסי העצמי שנשחקו וחוללו, עוטף אותם באור ובהגנה.

ההתנהגות המינית והתפקוד המיני נע על ציר שבין התנהגות מותאמת גיל וכזו שנשלטת על ידי האדם, מכבדת את הפרטנר ואת הסביבה לבין התנהגות מינית שמתויגת תחת פתולוגיה נפשית. הנקודה שבה נשבר האיזון היא בטשטוש הגבול שבין צורך שמקושר לרגש של הפרט לבין התנהגות לא נשלטת שמונעת מדחף שמטרתו לספק ריגוש (דופמין) במטרה לכפות על סבל/ כאב ולא מתוך רצון בעונג מיני/ חיבור רגשי. התמכרות נתפסת אצל רובנו כהתמכרות לחומרים כמו סמים / אלכוהול וכו'. התמכרות לפעילות מינית/ לצפייה בפורנוגרפיה היא התמכרות התנהגותית שיש לה מאפיינים דומים להתמכרות לחומרים.

מחקר שמפורסם על ידי כתב העת Journal of Human Development and Capabilities. קשר ישיר ומדאיג בין חשיפה מוקדמת לסמארטפונים לבין התפתחות בעיות נפשיות חמורות בבגרות. הממצאים מצביעים על כך שילדים המקבלים גישה למכשירים חכמים לפני גיל 13 סובלים משיעורים גבוהים של מחשבות אובדניות, תוקפנות ופגיעה בדימוי העצמי, כאשר נשים פגיעות במיוחד לתופעה. כיצד האלגוריתמים ממכרים והרשתות החברתיות פוגעים בתפקודים בסיסיים כמו שינה, תקשורת בין-אישית ויחסים בתוך המשפחה. המחברת קוראת לרגולציה ממשלתית מחמירה להגבלת גיל השימוש, אך מדגישה כי האחריות המכרעת מוטלת על הורים לאמץ סמכות הורית ולהגביל את זמן המסך באופן אקטיבי. לסיכום, המאמר מזהיר כי ללא שינוי תפיסתי וחינוכי, דור ה-Z ודורות העתיד יעמדו בפני משבר חוסן נפשי חסר תקדים המשפיע על האנושות כולה.

אחד הפחדים הכי חזקים של הורים זה אובדנות, חשש שהילד יעשה משהו לעצמו, חשש שיהיה לו קשה מידי וזה יגרור אותו לפעולת אל חזור. בהחלט מחשבות שמעסיקות הורים, בשנים האחרונות ביתר שאת, ויש לזה הרבה סיבות. ערך המשפחתיות מתפורר, משפחה גרעינית שהיא מרכז הכוח, השלד של הביטחון הרגשי הפכה מאגרוף חזק ושומר ליד רפויה ומפורקת. כל אחד בחדרו, הקפיטליזם מאפשר עושר של חומר ומייצר הזנחה של האושר. הורים עובדים שעות רבות (גם כאשר עובדים מהבית), ילדים נמצאים רוב היום ללא השגחה, ללא שיח, ללא מגע עיניים. מפגשים משפחתיים הפכו להיות נדירים, בימי שישי סביב שולחן השבת וגם אז לא תמיד. אנחנו פוגשים את הילדים כהורים בעיקר סביב המשוב של משרד החינוך, ובעיקר כאשר הילד מחסיר או לא מכין שיעור בית. איך מייצרים תקשורת בונה ויציבה שמגנה על הנפש ומצמצמת את הסיכון לאובדנות .

הורים רבים מגיעים היום ליעוץ כשהם חסרי אונים מול מציאות מורכבת שמתרחשת בתוך הבית, בין 4 קירות, בתוך בדידות שעטופה בבושה ורצון עז לפתור את הכאוס הזה שהולך ומדרדר לו מרגע לרגע. ילדים, מתבגרים וגם בוגרים יכולים לייצר בתוך הבית מציאות של טרור, טרור שיכול להגיע בצורה של תוקפנות פיזית, קללות, איומים, אלימות פיזית ומילולית כלפי הורים, כלפי אחים וכלפי כל בעל סמכות. יש גם טרור רגשי שמגיע בצורה של שתיקה רועמת, הימנעות, הסתגרות, התמכרות למסכים (פורנוגרפיה, הימורים, משחקים, רשתות חברתיות), שימוש בחומרים : וייפ, סיגריות, סמים למיניהם, אלכוהול ועוד . הורים עומדים מול מציאות מורכבת בתוך הבית שלהם כשהם חסרי אונים, חוששים לפעול, מסתובבים בתחושה של מוכים, מושפלים ולעיתים גם חוששים לשלומו של הילד וגם לשלומם בתוך המציאות הזו.

כמה כאב יש בנו כשהילד שלנו עומק מולנו ומשקר, מסתכל לנו בעיניים ופשוט משקר, בלי להתבלבל – פשוט משקר. אנחנו יודעים שהוא משקר, זה מקפיץ בתוכנו תסכול, זה יכול לתסכל, להכעיס ולייצר בנו רגשות של האשמה, הלקאה עצמית ולא מעט סבל. שכבות הסבל הללו, שוקעות בתוכנו ומייצרות רעש, זה צובע את האווירה המשפחתית וזה פוגם בקשר שלנו עם הילדים שלנו. כשהם משקרים ואנחנו מתעלמים, כי אנחנו לא רוצים עימות, כי אנחנו לא רוצים להתבונן למציאות הזו ולהאמין לה אנחנו צריכים להבין שההתעלמות היא לא מהשקר, ההתעלמות היא מהבעיה.

בשנים האחרונות אנחנו עדים למציאות מורכבת ומאוד מושתקת של אלימות מילולית ופיזית של ילדים כלפי הורים, התפרצויות זעם של ילדים בצורה מאוד קיצונית. התפרצויות זעם שיכולות לבוא לידי ביטוי גם באלימות וגם בשתיקה, בצורה של ברוגז נוכח, איומים על אובדנות, "אני אעזוב את הבית", "את לא תראי אותי יותר". התפרצויות שיכולות לבוא לידי ביטוי גם בצורה של סחיטה : "אם לא תתני לי אני לא אלך לבית הספר", "אני חייב שתקני לי את זה... ". תובענות ונדנוד- תלות שלא מאפשרת להורה חופש בתוך הבית, צמצום מלא של מוטת השליטה ההורית. ויש גם את ההתפרצויות השקטות שבהן הילד מתפרץ לתוך עצמו, מתכנס, נעלם, בודד, יושב לבד בחדר עם אוזניות, לפעמים אפילו בחושך. להתפרצויות הזעם האלו שמגיעות בכל מיני צורות וגוונים יש השפעה על התא המשפחתי כולו, על הזוגיות, על תפיסת ההורות ועל מקומם של הורים בתוך התשתית המבנית של התא המשפחתי. מדריך להורים