הילד לא רוצה להגיע לטיפול

הורים רבים מגיעים היום ליעוץ כשהם חסרי אונים מול מציאות מורכבת שמתרחשת בתוך הבית, בין 4 קירות, בתוך בדידות שעטופה בבושה ורצון עז לפתור את הכאוס הזה שהולך ומדרדר לו מרגע לרגע.

ילדים, מתבגרים וגם בוגרים יכולים לייצר בתוך הבית מציאות של טרור, טרור שיכול להגיע בצורה של תוקפנות פיזית, קללות, איומים, אלימות פיזית ומילולית כלפי הורים, כלפי אחים וכלפי כל בעל סמכות.

יש גם טרור רגשי שמגיע בצורה של שתיקה רועמת, הימנעות, הסתגרות, התמכרות למסכים (פורנוגרפיה, הימורים, משחקים, רשתות חברתיות), שימוש בחומרים : וייפ, סיגריות, סמים למיניהם, אלכוהול ועוד .

הורים עומדים מול מציאות מורכבת בתוך הבית שלהם כשהם חסרי אונים, חוששים לפעול, מסתובבים בתחושה של מוכים, מושפלים ולעיתים גם חוששים לשלומו של הילד וגם לשלומם בתוך המציאות הזו.

איך אני מביא אותו לטיפול?

איך אני מצליח לסדוק את החומה של האטימות ולהעיר אותו, לפתוח לו את העיניים ולהסביר לו שיש בעיה והוא חייב לקבל טיפול? 

רוב ההורים שפונים משתוקקים לעזרה, למזור, להצלה מפני הילדים שלהם עצמם, מבקשים שמישהו יטפל בבעיה של הילד, "יסדר את הילד".

הבעיה המרכזית היא - הימנעות מטיפול.

לרוב, הילדים לא ירצו להגיע, הם יתקפו ויאמרו להורים "תלכו אתם לטיפול", אין לי שום בעיה, שחררו ממני ועוד ועוד.

אז מה עושים ? 

כשילד לא מעוניין להגיע לטיפול, אין צורך לשכנע, להתחנן, להציע שוחד וכו'.

למה זה כל כך חשוב להורים לשלוח את הילד לטיפול?

1. חשש שמשהו ממש לא טוב קורה לו והוא חייב עזרה מקצועית - יכול מאוד להיות שזה המצב, אבל אם זה המצב והילד לא מעוניין לקבל טיפול, אז יש בעיה נוספת ש"הצטרפה" לליבת הכאב, ועל זה אנחנו כהורים צריכים לתת מענה.

2. חשש מהפעלת סמכות - חשש ללחוץ, לדרוש, להגיב, להגביל מחשש שנרע לילד, מחשש "לעשות טעות", פחד מהתגובה של הילד.

3. חשש שהילד יעשה משהו לעצמו - הילד לא יעמוד בזה, אני לא יכולה לראות אותו סובל, אני חוששת להפעיל עליו יותר מידי לחץ, אני רוצה לעזור לו, לא רוצה להפעיל עליו כוח, והכי מפחיד זה לחשוב שהילד יפגע בעצמו חלילה.

4. אסור להפעיל כוח, או עונש - מגיע לו האוטונומיה שלו, הפרטיות שלו, אין לי זכות לאסור עליו, חשוב לי היחסים, "מה אני כבר יכול לעשות אתו...?" ועוד.

5. בדידות הורית של הורים שעטופה בבושה שמשרת היטב את המצב הבעייתי, מחזקת את הילד ומחלישה את ההורה, מעמיקה את הכאוס ומשאירה הורית בתוך בועת בדידות שתחושת התסכול בה הופכת להיות רעילה ומסוכנת. 

למה חשוב לא לשכנע ? 

לא ללחוץ ואולי גם לא לשלוח לטיפול את הילד ? 

יש כמה סיבות מרכזיות שבגינן לא נכון ולא מומלץ להכריח או לשכנע ילד להגיע לטיפול:

1. כשילד סובל וקשה לו, הצפייה צריכה להיות שיתוף פעולה ורצון לקבל עזרה, כשילד בוחר להימנע מטיפול יכולות להיות לכך כמה סיבות :

א. הוא מרגיש חסר תקווה, בושה וחוסר אמון ביכולת שלו לשנות את המצב.

ב. נח לו להמשיך למרוד, להתנהג בצורה אלימה או תלותית במקום להתמודד עם הקושי, כך הוא מרגיש תחושת עליונות ושליטה כוזבת, מכיר את הזירה ואת הבושה של ההורים ועושה בזה שימוש לצרכיו, או למשאלתו להתמודד בדרך הקצרה של שליטה כוזבת. שמגיעה עם שוטטות רחוב, חבורת ילדים חדשה, סמים, אלכוהול, גניבות, הימורים ועוד.

בשתי המקרים הללו שכנוע של ילד להגיע לטיפול ייצר החמרה של הקושי, הילד עשוי גם לקבל שוחד כדי לעשות טובה להורה ולהזיז את עצמו לטיפול. וכך, בלי לשים לב אנחנו מחזקים את השליטה שלו ומחלישים את סיכויי ההתמודדות שלו - ככה נראית החלשה כשיש תחתיה כוונות טובות.

בנוסף לכך, הילד לא יבצע שום תהליך, הוא יגיע בעיקר לקטר על מצבו ולקבל עידוד וחיזוק של הקושי ושל מצבו העגום, הוא בעיקר יפנה אצבע מאשימה לכל הסביבה פרט לעצמו. ברגע שמטפל ינסה לגייס אותו לעבודה עצמית הוא יינטוש את הטיפול.

כך אנחנו מזהמים את המרחב הטיפולי ומייצרים מציאות שבה הילד מאבד אמון גם במרחב הזה, ויהיה קשה לסייע לו בהמשך הדרך.

2. ילד צעיר מידי בגילו או בבגרותו שחושש ממש ממפגש עם מבוגר זר, מחשיפה, מהתמודדות ומתחפר בחרדה, אוחז בה ומייצר תלות עמוקה ותובענות שלא תיפתר בטיפול בקליניקה ללא עבודה של הורים.

כל הסיבות הללו יכולות להעיד על קושי אמיתי כמו חרדה, דיכאון, טראומה, קושי חברתי וכו'. 

אבל, 

כל אלו לא ייפתרו ללא:

1. שינוי תפיסת ההורות, ללא שינוי מעמדו של ההורה בתוך התשתית המשפחתית, הורה חייב להיות במרכז ולא הילד במרכז.

2. שינוי היחסים ברמת הנוכחות ההורית (לא זמינות הורית) והבנה ברורה של היחס שבין הורה לילד- יחס של קרבה ושל סמכות שמקורה בכורח התפקיד ההורי ולא בכוחו של ההורה.

3. שינוי ההתנהלות ההורית - הורים חייבים לנוע ממעגל הזעם, מאובייקט לסובייקט שיש לו צרכים ומעמד בתוך הבית, אחרת אנחנו מחזקים את השליטה של הילדים במציאות וממשיכים להלך על ביצים. בנוסף, אנחנו משאירים את המרחב הביתי הבטוח והופכים אותו למרחב שאין בו השגחה או אין בו אדם יציב שניתן לסמוך עליו או להישען עליו.

לסיכום :

ילדים צריכים הורים ולא מטפלים - הורים הם המטפלים הכי טובים עבור הילדים שלהם. 

לעיתים טיפול עלול לגרום לנזק יותר מתועלת, עלול לתייג את הילד כמטופל/ חולה/ בעייתי וכו'.

אי אפשר / קשה מאוד לטפל בפתולוגיה (חרדה, דכאון, OCD, הפרעת התנהגות ועוד) בלי בייס ליין התנהגותי של כבוד הדדי ויחסים תקינים שמאפשרים לילדים עוגן רגשי ומקום בטוח בתוך התא המשפחתי הגרעיני. 

 לעיתים הדרכת הורים קצרה יכולה לקצר את העבודה ולאפשר לכם לייצר את המרחב הבטוח באמצעות יציבות הורית שהופכת לעוגן שמנהל את הבית ואת ההתנהלות המשפחתית בתוך גבולות שמורים שמהדקים את היחסים של ילדים והורים, מחזקים את תחושת המסוגלות של הילדים, מאפשרים לילדים ללמוד לייצר מערכות יחסים נורמטיביות תחת הערך כבוד הדדי. ערך מרכזי בחינוך ילדים.

זכרו !

התפקיד ההורי הורי לגדל ולעצב ילד להיות מבוגר בריא, כזה שבגיל 18-22/3 יכול לצאת מהבית כשהוא מוכן לעמוד מול בימת החיים, מציאות החיים ולהתמודד מולה כשאתם לא אתו. 

במקום לייצר תלות, תובענות, אלימות, קושי הסתגלותי, הסתגרות, חוסר יכולת לצאת לדרך, עבריינות, התמכרות וכו' - תפעלו מולם בסמכות הורית שתאפשר להם לחזק את החוסן הרגשי שלהם, את מגן הנפש שלהם קדימה לחייהם הבוגרים.

אין לנו שליטה על הרצונות של הילד, יש לנו שליטה רק על עצמנו!!

כשה"פיטפותרפיה" - מתחילה - ואתם מוצאים את עצמכם משכנעים את הילד ללכת לטיפול, ואתם נתקלים בהתבצרות, גלגול עיניים, דחייה, איומים וכו' פשוט תעצרו !

לפעמים במצבים מסוימים כשיש כבר שק שלם של שרצים, כעסים, רגשות שצפים בכם ובהם, לפעמים מי חשוב ונחוץ להכניס גורם שלישי (לא בהכרח מטפל), מבוגר בריא אחר שינסה לייצר את התיווך להורים, את בניית הגשר שנשבר, או שאולי לא היה קיים כלל.

מה כן ניתן לעשות ? 

מה חשוב לאמץ בקשר של הורים מול ילדים ומתבגרים?

לעצור את הספין - חשוב לעצור את האירועים שבהם השיח בשנייה עולה מאפס ל -מאה, תוך שנייה ניצתת אש, טענות נזרקות אליכם, אלימות, איומים, טריקת דלת ואתם נשבעים לעצמכם לא לצאת משליטה, וזה בכל זאת קורה, כי זה מקפיץ בכם את הפיוז ואתם כהורים מאבדים את זה, הילד מאבד את זה ומשם הספין הזה כמו סערה שחודרת עמוק לכאב שלכם.

מיד אחרי הסערה הזו יש שקט רועם שמשאיר אוירה עכורה, תסכול עמוק וזעם שנוכח בכם ומשפיע על כל האוירה המשפחתית.

אפשר לעצור את ההסלמה הזו !!

לשלוט בסיטואציה, ממקום של יציבות הורית והבנה של מעמדכם בתוך הבית ומול הילד (גם אם הוא בוגר בן 24).

כמה עקרונות שצריכים להיות חקוקים היטב בנשמה ההורית: 

1. לא מחנכים ילדים תוך כדי סיטואציה 

ברגע של התפרצות, כשכל הזעם מבעבע לכם בדם זה לא הזמן לחנך, להסביר, להתנצל, לתרץ, לקטר, לשאול...  כל מילה שתוציאו לא חדשה עבור הילד, הוא יודע הכול ושמע את הדברים כמה וכמה פעמים. 

הרצון של הורים להגיב הוא ממקום של עלבון. החוצפה שנזרקת לעבריכם מייצרת קונפליקט פנימי ערכי מהותי של "איך יכול להיות שהוא מדבר אלי ככה...?". 

אכן, זה בהחלט מעצבן ולא סביר, אבל ברגע הזה הורה יציב זה הורה שלא נבהל, שפשוט שם את הקלפים ויוצא מהמשחק. 

לא מגיב ולא נכנס לוויכוח, כי כל מילה שלנו רק מחזקת את הוויכוח, ומלבה את האש. הווכחנות של הילדים היא סוג של אסטרטגיה מול הורים ולכן כל פעולות החינוך יאלצו להמתין לאחר כך.

2. להיות מים 

אי אפשר להתווכח עם מי שלא מתווכח איתך, לא צריך להתעלם, זו לא המטרה. 

פשוט להגיב בצורה חכמה שמשאירה את ההורה מחוץ לוויכוח, מאפשרת להורה לקבל החלטה על עצמו ולתווך אותה לילד, ולא מאפשרת לילד להסלים את המצב מעבר למה שכבר קורה.

אפשר לומר : " אני לא מוכן, אני אשקול את זה ...." 

"נדבר על זה כשתירגע ..."

לא חייבים לייצר פינג פונג של שיח, נדרשת פה גם יכולת איפוק של הורים שרוצים לפתור הכול עכשיו. להשהיית התגובה יש המון ערך, היא מאפשרת לתובנה לרדת ולייצר פתרון שמוציא את ההורה מטבעת הזעם המסלימה. וגם, מייצרת מודלינג של איפוק.

לרוב, הורים חושבים ש"אני חייב להראות לו מזה...." , או חושבים שאם אני לא עונה אני חלש. 

ההפך!! כך נראית יציבות הורית שהיא גם מודל לילד שעומד מולנו בחוסר יציבות.

הנקודה החשובה היא: באמת לחזור לילד מיוזמתנו לאחר כמה שעות, ולדבר ממקום של בעלות ונוכחות, ממקום של מי שמנהל את השיחה ולא מגיב אליה, מציב גבולות ומעביר מסר קצר, ברור וכזה שיוצא מתוך האג'נדה החינוכית ההורית ולא מתוך חשש, היסוס, הליכה על ביצים או רצון להקל על הילד.

הפעולות הללו עוצרות את הספין, מאפשרות לזעם לה להישאר בתוך חלון התפקוד הנורמלי, בתוך דציבלים קוליים ורגשיים סבירים.

וגם,

הפעולה הזו מחזקת את ההורה, את מעמדו בשיח!

עצם החזרה אל הילד בזמנכם, נותנת להורה כוח, אם אני כהורה זוכר ולא מתעלם מההתנהגות שהופנתה אלי, אני מכבד את עצמי וזה כוח.

אם אני כהורה לא מתעלם וחוזר כדי לייצר את פעולת החינוך, להציב את הגבול "החלטתי שאני .... " זה מחזק את מקומו של ההורה.

זה לא משהו שנפתר ב5 דקות, או בהתנסות אחת, זה תהליך של שינוי שבו כולם משתנים, ומילת המפתח פה היא נחישות!

תגובה שיש לה משך, שמנוהלת על ידי ההורה, שמצליחה להחזיק את התסכול ההורי, שחושבת ולא פועלת מיד - היא הוכחה לעוצמה הורית ולשליטה של ההורה בסיטואציה, הכוח עובר לצד של ההורים.

הורים מנהלים את הסיטואציה ולא הילדים.

3. אני המבוגר האחראי אני לא יוצא משליטה 

כהורים אין לנו שליטה על הילד, במיוחד כשהוא כבר בגיל ההתבגרות, בטח שלא נצליח לשלוט על ילד שפיסית גדול מאיתנו.

אבל אנחנו שולטים בעצמנו !! 

זו הבנה מאוד מאוד משמעותית שמאפשרת להורה להרגיש בעלות של החוויות הרגשיות שלו כהורה, ולא להרגיש מנוהל או נסחף בלי שליטה.

דיבור בגוף ראשון, אני עושה את תפקידי, כי זו החובה שלי וזה התפקיד שלי.

אתה חשוב לי ואני לא אוותר לך ולא עלייך, 

המסר החשוב שעובר פה זה מסר שמאפשר להורה להרגיש את הסמכות שלו, ולילד להרגיש את האוטונומיה שלו. 

אני לא שולט בך, אני גם לא מתכוון לשלוט בך, אני שולט על עצמי כהורה ומחליט מכורח תפקידי ואחריותי.

כשאין כוח מול הילד, לא יופעל כוח מול הורה, כשאני נותן לילד לגיטימציה אני מחזק את היכולת שלו לקחת אחריות על עצמו.

במקום שיח של "אתה תעשה ככה וככה..... , נעבור לשיח שמדבר על "אני אעשה ...."

כך נייצר תנאים או יתדות לבניית קשר יציב ובטוח יותר עבור הילד. וגם נאפשר לילד להרגיש את האוטונומיה שלו יחד עם הבנה שיש לה גבולות של שמירה והשגחה.

3. הפסקת אש 

אנחנו לא מנצחים את הילדים שלנו, כי אנחנו לא במלחמה איתם. אם ניצחתי את הילד - לא בטוחה שזה תמיד מעיד על הצלחה.

אנחנו לא רוצים ילד שמציית מתוך פחד - כי איימנו עליו וניצחנו אותו 

ואנחנו לא רוצים ילד שמסכים מתוך תפיסה של אני משחק את המשחק, אני אתן להם מה שהם רוצים, ואני אעשה מה שאני רוצה (ילדים שפועלים בפעולה של "מרדימים" הורים).

לכן, אין לי כוונה להכניע או לנצח את הילד.

יש לי כוונה להיות נחוש בדרכי החינוכית, להאמין בדרך שלי כהורה (והיא יכולה להיות שונה בין הורה להורה, משפחה למשפחה).

הנחישות וההתמדה של הורה, היציבות ההורית מול החוקים והגבולות הם ההצלחה האמיתית שתאפשר להורה גם להפעיל סמכות, להישאר יציב, לחזק את הקשר ולצמצמם את הספין האלים או המקצין.

"אין הטיפה חוצבת בסלע מכוח עוצמתה, אלא מכוח התמדתה.."

4. לנקות את המשקפיים ולראות את הנקודות הקטנות - 

כשאני כהורה סבלני, יציב ונחוש, אני רואה את התמונה הגדולה ומבין את השינוי הנדרש. שינוי הוא תהליך שמצריך הטענה ותנועה שהולכת ומתגברת. שימת לב לשינויים הקטנים, הערכה שלהם מאפשרים לנו להאיץ תהליכים חיוביים באמצעות הכרה בצעדים הקטנים, תיווך חיובי שלהם והערכה שלהם. (הילד יצא מהחדר, הילד ניסה לשלוט בכעס וכו') היכולת הזו מתפתחת תחת נחישות הורית, כאשר אנחנו מצליחים לנקות את כל רעשי הרקע של הסביבה ומתמקדים בתא המשפחתי ובילד שניצב מולי למול המטרה החינוכית המרכזית - לגדל אותו להיות לפני הכול בן אדם מכבד ומתפקד.

נקודה חשובה להתייחסות: 

לפעמים כשאנחנו כן מצליחים לזהות את ההצלחות הקטנות, אנחנו ננסה לשכנע את הילד על ידי שכנוע סמוי: "אתה רואה שאתה יכול ....?" 

המסר הזה מעביר מסר סמוי שאומר , אתה רואה שאני צודקת .... ? 

ולכן זה עלול לייצר סיבוב פרסה והילד יוכיח שהוא לא יכול.

במקום זה : 

"ראיתי שהצלחת, ממש שמחתי, אני מאמינה בך..." בלי דרמות, בלי מחיאות כפיים, בכנות ובשקט.

וגם להגיד לעצמנו - הוא יכול - לא להיות חסרי אמונה כלפי הילד ולחשוב שאם אנחנו לא נהיה שם דברים לא יקרו, זו הארה כלפי עצמנו, הבנה של החרדות שלנו ששייכות אלינו ואנחנו משליכים אותם על הילדים שלנו.

כשנפעל בצורה נחושה תחת העקרונות הללו אנחנו נייצר מרחב בטוח יותר לשיח, ההורה ירגיש פחות עצבני ויותר רגוע, הילד ירגיש פחות מותקף ויותר עטוף.

הסיכוי לייצר פה מענה טיפולי דרך הורים ואולי בהמשך גם בשיתוף עם הילד עולה בצורה משמעותית ומקצר את הדרך להרמוניה הנחשקת.

הבדידות ההורית 

הורים מתמודדים היום עם אלימות וקשיים בתוך התא המשפחתי בתחושה של בדידות קשה.

הבדידות הזו היא תולדה של רצון טהור לשמור את הכביסה המלוכלכת בתוך הבית, לא להרע לילד, לא לייצר לו בעיה בעתיד.

כך בתוך הבועה של הבדידות שעטופה בבושה הורית עמוקה - אנחנו מעמיקים את הכאוס ומחזקים את האלימות בתוך הבית.

ילד שסובל מכל הפרעה שהיא ואנחנו עוטפים אותה בבדידות ובבושה מעמיק בצורה עמוקה את הסבל שלו ושל כל התא המשפחתי.

התחזית קדימה הופכת להיות מורכבת וקשה.

ההבנה הזו שבה הורים מפסיקים להתבייש היא חלק מהתפיסה של תפיסת המקום המרכזי בבית, הבנה של מעמדם בתוך הקונסטרוקציה של הבית מאפשרת תחילתו של ריפוי.

לפרוץ את חומת הבדידות והבושה

פריצת חומות הבדידות והבושה, כשהקושי בבית יוצא לאור, זה משפיע

 על שני הצדדים ומאפשר שינוי מהותי והמון אויר, בעיקר להורים.

1. כשהורים משלבים ידיים ומדברים בגוף ראשון 

אני, אנחנו - הם כבר לא עומדים חסרי אונים, גם כי הם לוקחים אחריות על הסיטואציה והופכים ליוזמים ולא תגובתיים, וגם כי הם יחד מול הילד (בבתים שיש הורה יחיד זה גם עובד). הורים/ הורה מתחילים ללכת יציב ולא לפחד.

2. כשהילד מבין שבועת הבדידות נפרצה 

כשאין בושה, הזירה שלו משתנה, הוא מבין שעכשיו יכנסו לתמונה עוד בוגרים, שהזירה כבר לא מושתקת ושנלקח ממנו הכוח לשלוט בהורים.

3. זה גם מרגיע את הילד 

בתת מודע שלו הוא משווע לשינוי.

מרחיבים את מעגל התמיכה

 כשבועת הבושה נפרצת ומעגל הבושה משבר נכנס אויר, הורים יכולים לבקש עזרה, לומדים לשחרר את הפחד ולהבין שהם לא לבד.

עזרה יכולה להיות בצורה של פנייה לטיפול רפואי: פסיכיאטר - הורים חוששים לפנות כדי לא לתייג את הילד, אבל זה לא מרפא את הבעיה. נכון, לפעמים המחשבה של הורים היא שאני לא מוכן לתת לילד כדורים. אני יכולה ממש להתחבר למחשבה הזו. ואני גם מאמינה שאפשר לעזור לילדים בלי טיפול תרופתי, וגם אם בוחרים לתת אותו הוא צריך להיות קצוב בזמן.

אבל כל מקרה לגופו של עניין, בכל בעיה צריך לטפל בחליפה מותאמת ומסודרת אחרי שהורים מקבלים יעוץ מקצועי ובונים תוכנית עבודה להפסקת האלימות או הפחד מהילד בתוך הבית.

תמיכה יכולה להיות גם על ידי מבוגרים בריאים במרחב : יועצת, שכן, דודה, סבתא, חברים טובים ועוד 

לרוב, הורים מיד ישללו את האופציה הזו בטענה שזה יעשה פדיחות לילד, או שאין מעגל כזה במקרה שלהם. 

פחד שהילד יכעס מאוד, אולי אפילו יתמוטט

פחד שיהיה גרוע יותר 

פחד מהתגובה של הילד

כן, אלו שאריות של הבושה שעדיין נוכחות וצריך גם פה לבדוק למול הסיטואציה מה נכון.

אבל מה שבטוח - ברגע שמעגל הבושה נפרץ והורים יוצאים מהבדידות ההורית - ההתנגדות יורדת בצורה משמעותית, העימות הופך לכזה שניתן לנהל אותו, ואפשר להשתמש בעקרונות שמניתי פה למעלה כדי להתחיל לבנות את הגשר לקשר - אפשר גם להיעזר במדריך "רעב לקשר" שיעזור לכם בכל מיני תרגילים להדק את התקשורת.

בושה היא רגש לא נעים.

כשאנחנו מתבוססים בתוכנו עם הבדידות, אנחנו עושים בבושה שימוש גם מול הילד שלנו, אנחנו מייצרים הבנה ברורה שאנחנו מתביישים בו, הוא מבייש את הבית. זה בושה שמחלחלת והיא הרסנית!

אפשר להפוך את הבושה לבושה שדרכה יוצאים לדרך, בושה מקדמת, לבושה יש כוח שאפשר להפעיל אותו בעדנו ולא נגדנו.

כנות יכולה להפוך את הבושה מהרסנית למקדמת, 

ראשית עצם השחרור של ה"סוד" כבר מייצר שחרור של פחד שיגלו את הסוד.

והנה עוד כמה הנחיות / עקרונות להעברת המסר למתבגר

על ידי הכנסת מבוגר נוסף וחשיפת הסוד, במידה ואין יכולת לקיים את השיח מול ההורה בצורה ישירה.

1. תיאור קצר של מה שאני כמבוגר יודע : " ההורים שתפו אותי שיש בעיה, שכרגע אתה לא הולך לבית הספר, וזה מייצר  ויכוחים מול ההורים...,

2. מסר של אהבה, חיבור, דאגה ולא של כעס או שליטה : "אני דואג לך, אתה חשוב לי, אני רוצה לעזור ..."

3. מסר של מסוגלות - "אני מאמין שאתה/ם מסוגלים להתגבר על זה" " אני ראיתי אותך מתמודד בעבר עם דברים ..."

4. מסר של אמון ושל תקווה ואופטימיות - "אני מאמין בך" , זה אולי נראה כרגע בלתי אפשרי, ואולי זה ייקח זמן, אבל אני מאמין בך, אני סומך עלייך. אסור לוותר, צריך להישאר אופטימיים, קשיים ניתן לפתור.  

5. אני כאן - אני יכול ורוצה לעזור, אני יכול לתמוך בך, כשאתה מרגיש צורך תתקשר, אני אשמח לסייע לך. הבנה של הילד שיש לו למי לפנות, יש מישהו שאין מולו בושה ושאפשר להיעזר בו בשלב זה שח בניית הגשר לקשר, מישהו שיבין אותי, לא ישפוט אותי, לא מאיים עלי.

6. אני רואה אותך - אפשר למצוא פתרון שיענה גם על הצריכם שלך, הצרכים שלך, הכבוד שלך חשובים וגם של הוריך. זה מסר משמעותי שמאפשר לילד לרדת מהעץ, ולא להרגיש מושפל. מאפשר לקחת אחריות ולא לחשוש מהדרך.

העקרונות הללו בשיח מאפשרים להמיס את ההתנגדות, להמיס את הבושה ולהתמיר (התמרה)  את כוחה של בושה לצמיחה וחיבור במקום הסתרה ובדידות.

טבעת אנושית - בדרך הזו אנחנו מזמינים את הילד להצטרף לתוכנו, ל"אנחנו" ההורי, ל"אנחנו" המשפחתי ולאפשר לו להרגיש שייכות וזיקה.

כך אנחנו מנפצים את בועת הבדידות ההורית וחשוב מכך, את מעגל הבדידות של הילד, גם של הילד המסתגר ונמנע, וגם של הילד שיש לו "מלא חברים" - לרוב גם שם בתוך הקבוצה הם לא לבד , אבל בודדים מאוד.

כך ניתן להגדיל את הסיכוי לגייס את הילד לשיתוף פעולה שיעזור לתא המשפחתי לצמוח, לקשר הורה ילד להיות יציב יותר, במידת הצורך לייצר שיתוף פעולה בטיפול או שיתוף פעולה מול הורים וחיזוק הקשר.

כשתחושת השייכות של הילד מתחזקת בתוך התא המשפחתי זה מייצר תחושה חזקה של ביטחון רגשי, בעידן של רשתות חברתיות והורים שעובדים הרבה שעות זה גם ביטחון קיומי.

הורים יקרים - אל תישארו עם הבושה ועם הבדידות שמכרסמת את היציבות ההורית.

תפעלו מתוך עוצמה הורית יציבה ולא מתוך כוח ורצון לשלוט.

מיקום ההורים בתוך התא המשפחתי מייצר יציבות גם עבור הילד בעצמו.

רוצים לקבל מידע מפורט ותוכנית הכשרה שתסייע לכם לעצור את ההידרדרות הזו שבה אתם מרגישים אבודים וחסרי אונים? 

מוזמנים לתוכנית "מפסיקים ללכת על ביצים" תוכנית שתסייע לכם לחזור למרכז הבית, להשגחה ולא לשליטה, להכוונה ולא לפותרי בעיות, לנוכחות ולא לזמינות.

תאפשר לכם לעמוד במשימת ההורות - להכין את הילד לחיים הבוגרים.

כל הפרטים על התוכנית המוקלטת פה - מפסיקים ללכת על ביצים  פה - מפסיקים ללכת על ביצים

אם יש שאלות ואתם זקוקים להכוונה מוזמנים לפנות בשמחה 052-9284785.

ליאורה חיים.

אם עדיין לא הצטרפתם לנבחרת ההורים בפייס בוק - מוזמנים להצטרף פה הורים למתבגרים עושים RESTART

לקבוצת ההורים בוואצסאפ - מגן הנפש מגן הנפש