אתגרי ההורות בגיל ההתבגרות

התמכרות התנהגותית היא התמכרות למסכים, גיימינג, קניות, צפייה בפורנוגרפיה, מין, הימורים, ניראות חיצונית. כל דבר שהוא לא חומר (סמים, אלכוהול, תרופות) אבל הוא מייצר תלות ורצון עז לברוח מכאב וסבל שמקנן בתוכם ומרוקן אותם רגשית ומנטלית. ההתמכרויות הללו הן שקופות קשה לנו כהורים להבחין בהן, הן מתמזגות עם המציאות, עם ה"תפקוד" השוטף של הכלל. אנחנו מייצרים מעל זה שכבה נוספת של שכנוע עצמי בעזרת סיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו, סיפורים שתפקידם להרגיע את רגשות האשמה שלנו, את הפחדים שלנו ובעיקר את תחושת חוסר האונים, או את התחושה הזו שאנחנו לא יכולים באמת להתמודד עם המצב. מחשבות כמו: כולם במסכים, זה גיל ההתבגרות, אם אני אקח לו את המסך לא יהיו לו חברים, כל הבנות היום מתאפרות, הלבוש הזה הוא חלק מהאופנה וכך כולן מתלבשות היום, כולם יוצאים ל"ישיבות", מגיעה להם פרטיות, הוא לא יעמוד בזה, אי אפשר בלי מסכים ועוד כל מיני ססמאות שמטרתן לעיתים לשחרר אותנו מהתמודדות מול הסחף הורי.

איך ניראה המימוש העצמי היום? מימוש עצמי מגיע היום דרך הרצון להיראות, להיות "שווה", מפורסם, שידברו עלי, שיעשו לי לייקים, "מקובל", יסגדו לי, יתנו לי תשומת לב בכל דרך אפשרית. השיח של ילדים ומתבגרים היום הפך להיות כזה שהמימוש העצמי והרצון להגשים חלומות גדולים וגרנדיוזים מגיע דרך הרשת, כאשר אתה מאחורי פילטר (מאחורי הקלעים) אבל ממש במרכז העניניים. והבנה חשובה ומשמעותית, הילדים ברשת מקבלים שטיפת מח ברשת שמייצרת מין הבנה מעוותת שבה כולם יכולים להיות נועה קירל, עומר אדם או כל כוכב אחר ברגע אחד בלי יותר מידי השקעה.

אין הורה שלא חושש מהרגע הזה שהילד המתבגר שלו מגיע לגיל שהוא מבקש לצאת לחופשה בקיץ עם חברים לאילת. בשנים האחרונות הטרנד שודרג לחו"ל ויחד עם השדרוג שכבת הגיל יורדת. האלכוהול חוגג, הסכנות מרחפות במחשבה של כל הורה. אירועי מלון הים האדום וסיפורי יוון נטועים לכולנו בתודעה. הורים חוששים לשלוח את הילדים ויחד עם זאת חוששים יותר להתעמת עם הילדים - אז הם זורמים, כדי שהילדים לא יישארו בודדים בלי חברים. מתי אנחנו צריכים לעמוד יציבים ולא "לא" זה לא מתאים, ומתי אנחנו יכולים לאשר להם לנסוע לחו"ל? איך מקבלים החלטה כזו ? כל הפרטים במדריך שכתבתי להורים ברגע הזה שהם מקבלים את הבקשה והדופק בגופם מתחיל לעלות.

בטח יצא לכם לכם לשמוע את השם הזה פ די די בימים האחרונים, ואם עדיין לא שמעתם אז חשוב שתכירו, כי יש לנו כהורים עכשיו הזדמנות פז ללמוד ולהכיר את האנשים שדרכם הילדים/ המתבגרים שלנו למדים את העולם. הזדמנות להבין מי הם האנשים שמשפיעים על התודעה שלהם ועל האמונות והתפיסות שלהם את המציאות. לפרשה הזו יש כל כך הרבה כוח, הילדים שלנו יודעים ועוקבים אחריה, למדים אותה היטב ומכירים את כל הרכילות סביבה, מעודכנים בכל הפרטים הכי קטנים של הפרשייה המורכבת הזו. כמות הצפיות והשיתופים של סרטוני הטיק טוק והאינסטגרם בפרשיית פי די די היא היסטרית.

אתגר 100 גברים ב 14 שעות, כוכבת האונליפנס לילי מפורסם ללא הרף ברשתות החברתיות, הילדים שלנו חשופים למידע ולתיאור של האתגר הזה וחווים בנפשם מנעד רחב של רגשות מציפים, החל מחשש ופחד אולי אפילו אימה ועד לרגשות של דחף בלתי נשלט ורצון להיות חלק מהאתגר הזה. חלקם ירגישו שהם יכולים להיות חלק ממנו וחלקם יצליפו בעצמם ויעמיקו את תחושת הבדידות ואובדן הערך העצמי שלהם. מה המשמעות של חשיפה לאתגר הזה בלי נוכחות של קול הורי שפוי ? עד כמה חשוב שתכירו כהורים את החשיפה לאתגר ואת המשמעות של ההד התקשורתי סביבו? איך מקיימים שיח עם הילדים שלנו על זה ? ועד כמה זה מחויב במציאות ומסייע לנו להבין ובעיקר לשמור עליהם, על התודעה ועל הנפש

לא כזו תמימה, עובדה שהיא חזרה שוב ושוב ..... פרשת אייל גולן והעדות של טאיסיה זמולוצקי ממשיכה להדהד, וקולות הביקורת כלפיה צפים ועולים ברשת וגם בשיח של לא מעט מתבגרות ומתבגרים מולי "שלא תשחק אותה תמימה ... היא ידעה לאן היא הולכת...." זה בהחלט יכול להיראות כאילו היא ידעה והלכה "בעיניים פקוחות" לטרף הזה, זה חשוב שנבין שזה בהחלט יכול להיראות לנו דבילי או לא הגיוני או לא נכון, או כמו שהנוער מכנה את זה "פיקמי". אבל חשוב לי להסביר פה את התופעה הזו שבה נפגעות תקיפה מינית ממשיכות ללכת "בעיניים פקוחות" לטרף הזה כנגד כל היגיון או שכל ישר.

התבגרות – הצצה נדירה ואוטנטית לתוך המראה הרגשית של ילדים עם נפש זכה וחשופה במציאות של העידן החדש. תמונת מציאות של נפש ילדית שנרמסת לחתיכות דקות תחת עיינים עצומות לרווחה של מבוגרים במרחב, מבוגרים שמסתכלים למציאות ולא יודעים לקרוא את הקודים שלה, לא מכירים את השפה ונשארים עיוורים למול מציאות רגשית קשה ומורכבת. התבגרות בנטפליקס - מיני סדרה של 4 פרקים שמתחילה בהלם, בסוג של שבר עצום שפוקד משפחה שלמה ברגע אחד שבו המשטרה פורצת את הבית, אבל גם את הבועה שבה חיו ההורים בועת השקט. שורים קשוחים עוצרים ילד צעיר מידי, ג'יימי, רק בן 13, באשמת רצח. ההורים שעומדים שם מוכי הלם בטוחים מעל לכל ספק שזו טעות, הוא מרוב פחד משתין במכנסיים. כשמתבוננים דרך המשקפיים של ההורים, בהבנה שלהם את העולם שמתחת לקוד הנייד של הטלפון, הם צודקים.

תופעת האינסלים כמו תופעות נוספות ורבות: חרם חברתי, שיימינג, תיוג, חרם שקט של התעלמות, פוגענות, אלימות מילולית, אונליפנס, סמים, אלכוהול, "ישיבות", ילדי סנטר, פגיעה עצמית ועוד מחייבות התייחסות ומעורבות של המרחב החינוכי שחייב להיות בשת"פ מלא ובתמיכה הדדית : הורים, מערכת חינוך, מערכות נלוות. השיח סביב המיתוג אינסל הוא אתגר שמחייב ראשית הכרה שהוא קיים, למידה של המציאות הווירטואלית וההשפעות שלה על תפיסת המציאות של ילדים ומתבגרים בעידן הווירטואלי שבו מה שרץ ברשת כאילו מודפס אצלם במח במדפסת עם דף רציף כל היום. המושג הזה, שהפך למילת גנאי, שיצר מין קהילה שחיה תחת התיוג הזה מתייחס לשאלה מאוד מורכבת ששייכת לגבריות בעידן הזה, איך גבריות נתפסת?, עד כמה היא קשורה לחומר ולמראה חיצוני, ליחסים שבין המגדרים ולעוד המון סוגיות שקשורות במתבגרים בעידן הזה. אחד בדברים הכי חשובים שהורים וצוותי חינוך ובכלל בוגרים משמעותיים בסביבה הוא לזהות את הגרעין הרגשי החברתי, להבין לעומק מה נקודת החיבור לקבוצת ההשתייכות. ולא רק לאינסלים, לכל קבוצה.

פגיעה טקסית מכוונת במהותה לפרק של השלמות הפנימית של הנפגע/ת דרך פירוק הזהות ויחד איתה הטלת ספק של כל מה שנחשב מובן, נכון, מוסרי, קדוש. דרך טקסי השפלה בתחפושת של קודש או טקס נוצרת הכחדה של אמון בקשר, הכחשה של טוב והכחדה של משמעות המילים, למילים כבר אין תרגום נכון או ראוי שחופף מציאות. כל זה מוחלף בתחושה של חילול וריק קיומי, זהות שנמחקה והושחתה ועכשיו מבקשת לחזור לפעום, להכניס אויר, לנשום מתוך המוות שהיא חוותה. כשהאדם מתחיל להבין חזרה את המוסר הראוי הוא מתחיל לחפש משמעות, משמעות ללא תנאי וללא שליטה/ כפייה/ כאב / רמיסה. אט אט את חלקי העצמי המרוסקים מחוברים לזהות שיש בה כוונה, אמונה, משמעות וקול פנימי יציב ונקי שאין בן תחושת אשמה, תחושת השפלה או רגשי נחיתות מול העולם/ הפוגעים. זה מסע ארוך ועמוק, מורכב שיש בן המון הצטלבויות, המון כאב, המון בלבול. מבוך שצריך לצעוד בו עם המון אמונה, סבלנות וגם פנס שמאיר את הדרך ומייצר בה שלמות וזהות, בונה ומדביק את רסיסי העצמי שנשחקו וחוללו, עוטף אותם באור ובהגנה.

ההתנהגות המינית והתפקוד המיני נע על ציר שבין התנהגות מותאמת גיל וכזו שנשלטת על ידי האדם, מכבדת את הפרטנר ואת הסביבה לבין התנהגות מינית שמתויגת תחת פתולוגיה נפשית. הנקודה שבה נשבר האיזון היא בטשטוש הגבול שבין צורך שמקושר לרגש של הפרט לבין התנהגות לא נשלטת שמונעת מדחף שמטרתו לספק ריגוש (דופמין) במטרה לכפות על סבל/ כאב ולא מתוך רצון בעונג מיני/ חיבור רגשי. התמכרות נתפסת אצל רובנו כהתמכרות לחומרים כמו סמים / אלכוהול וכו'. התמכרות לפעילות מינית/ לצפייה בפורנוגרפיה היא התמכרות התנהגותית שיש לה מאפיינים דומים להתמכרות לחומרים.

מחקר שמפורסם על ידי כתב העת Journal of Human Development and Capabilities. מחקר חדש ומאוד מדאיג שמצא קשר ישיר בין שימוש ואו גישה למכשירים חכמים לבין הסיכוי לפתח בעיות נפשיות חמורות בגיל הבגרות הצעירה, דור ה Z נדבק במחקר הזה ומציג תוצאות עגומות שכולנו כהורים וכבוגרים צריכים להכיר, לדעת ולהבין מה האחריות שלנו קדימה. המחקר התנהל על ידי צוות של מדענים בראשות ד"ר טארה טיאגאראג'אן, מחקר שעקב אחרי יותר מ 100,000 צעירים בגילאי 18-14, מתוך הנתונים עולה ככל שגיל מתן הסמראטפון צעיר יותר יש כל התקבלו יותר דיווחים על מחשבות אובדניות, הזיות, ניתוק מהמציאות, קושי לייצר תקשורת בין אישית ועוד. פתיח והסבר כללי המחקר מצא כי ילדים שמקבלים גישה לסמארטפון לפני גיל 13, נמצאים בסיכון גבוה יותר לפתח בעיות נפשיות חמורות בבגרותם. מתייחס לצעירים בדור ה-Z (הדור הראשון שגדל עם טלפון חכם), ככל שהשימוש בגאדג'טים החל בגיל צעיר יותר, כך תוצאות בריאות הנפש היו גרועות יותר.

אחד הפחדים הכי חזקים של הורים זה אובדנות, חשש שהילד יעשה משהו לעצמו, חשש שיהיה לו קשה מידי וזה יגרור אותו לפעולת אל חזור. בהחלט מחשבות שמעסיקות הורים, בשנים האחרונות ביתר שאת, ויש לזה הרבה סיבות. ערך המשפחתיות מתפורר, משפחה גרעינית שהיא מרכז הכוח, השלד של הביטחון הרגשי הפכה מאגרוף חזק ושומר ליד רפויה ומפורקת. כל אחד בחדרו, הקפיטליזם מאפשר עושר של חומר ומייצר הזנחה של האושר. הורים עובדים שעות רבות (גם כאשר עובדים מהבית), ילדים נמצאים רוב היום ללא השגחה, ללא שיח, ללא מגע עיניים. מפגשים משפחתיים הפכו להיות נדירים, בימי שישי סביב שולחן השבת וגם אז לא תמיד. אנחנו פוגשים את הילדים כהורים בעיקר סביב המשוב של משרד החינוך, ובעיקר כאשר הילד מחסיר או לא מכין שיעור בית. איך מייצרים תקשורת בונה ויציבה שמגנה על הנפש ומצמצמת את הסיכון לאובדנות .