אתגרי ההורות בגיל ההתבגרות

בת המצווה, שנת הבת מצווה, החגיגה הגדולה וכל מה שמסביב הוא נושא מרכזי בגיל ההתבגרות של הבנות, גיל מאתגר, רצוף באתגרים ובשינויים רבים, התפתחות גופנית, מנטלית, הורמונלית. לא מעט קשיים גם בצד ההורי וגם בצד של המתבגרת. עידן הקורונה עצר לרגע את כל המסיבות ואפשר לנו רגע לעצור ולהתבונן על האירוע הזה שוב, אולי לבחון מה באמת צריך עכשיו? האם מסיבה המונית זה העניין ? עד כמה בכלל חשוב לחגוג את האירוע הזה?, מה הוא עבורנו? מה הוא מסמל לנו ? לא מעט שאלות שעולות וצפות על פני השטח אז הנה הצצה קטנה למסיבה מדליקה, מיוחדת וערכית שנערכה בחסות הקורונה, קצת השראה מציון דרך בצורה מרגשת במיוחד

חיים בעולם המודרני מחייבים אותנו גם בהורות שלנו לעדכן מסלול מחדש. העידן הנוכחי מזמן לילדים בכל שכבות הגיל אתגרים מורכבים לצד הזדמנויות יצירתיות. התפקיד שלנו מתעדכן ומצריך מאיתנו הסתכלות חיוביות, חיפוש אחר הפלוס ויצירת הדהוד חיובי לסביבה שלנו. אושר היא מילה גדולה ורחבה, יש לה פרושים רבים ושונים, מה האושר עבורנו ? האם אנחנו חיים באושר ? שאלת האושר האנושי היא שאלה מעניינת.

אתגר הטיק טוק הוא רק דוגמה אחת להמון סכנות שנמצאות בתוך הרשת, זה מתפשט כמו וירוס. חסימה/ עונשים/ איומים יכולים להועיל בטווח הקצר בלבד. אנחנו צריכים לשמור על הילדים ברשת ולאפשר להם להיות שם בטוחים, יודעים ומבינים מה מותר ומה מחוץ לגבולות הסביר. ערך עצמי זה הכלי הראשון הארגז הכלים החדש. איך מייצרים הסכם הבנות שהוא WIN WIN

כולנו מכירים היטב את התחושה הקשה הזו כשיש מריבות בתוך המשפחה, בין האחים. כשהם לא מפסיקים לריב אחד עם השני, ממש שונאים, מקנאים, מכאיבים אחד לשנייה. הפנטזיה למשפחה מאושרת מתחילה להיסדק ולנו כהורים זו נקודת תורפה משמעותית, אנחנו תמיד יוצאים להגנה על הקטן, החלש, המסכן ולעיתים מנציחים את אחד הילדים בתואר הזה להמשך חייו, בנוסף אנחנו מייצרים ריחוק בינם לבין עצמם והתוצאה של ההתערבות שלנו מתהפכת לנו בפרצוף. כל הכללים של עשה ועל תעשה במריבות בין אחים. יחסים בתוך המשפחה, מריבות בין אחים, מה התפקיד ההורי? מה התפקיד שלנו כהורים בזמן של מריבות בן אחים? מה נדרש מאתנו לעשות / לא לעשות במצב כזה?, איך נכון להתייחס למריבות ומה ההשלכות של ההתערבות שלנו ?

חוסן נפשי הוא "עמוד השדרה" של אדם בהתמודדות עם מציאות חייו, כהורים תפקידנו להצמיח את ילדינו בעלי חוסן נפשי שיאפשר להם להיות מוגנים ויציבים בבגרותם. דווקא בזמן הקורונה יש לנו הזדמנות לחזק את החוסן שלהם ולאפשר להם לגדול זקופים יותר, מעזים יותר ומצליחים יותר

הם רובצים בבית, לרוב מסתתרים להם בחדר בתוך המסך ולנו, זה לעיתים מעלה את העצבים, אנחנו הופכים להיות טרחניים, נואמים, עצבניים ו.... בצד השני יש מתבגר/ת שמתמודד/ת עם עולם מורכב והם צריכים אותנו הרבה יותר ממה שנדמה לנו. מכירה היטב את התחושה הזו של חוסר האונים מולם והשאלה הגדולה : איך לעזאזל מצליחים לייצר מולם תקשורת, שיחה, הבנות ? בבלוג שלי שיתפתי בסיפור אישי שלי איך אני עשיתי את זה עם המתבגר הפרטי שלי איך מייצרים הנעה פנימית, משמעות ואושר בקרב מתבגרים ובכלל. מה התפקיד ההורי בעידן החדש, הרחבת עדשה ויכולת הסתכלות מרחיבה וגמישה שיוצאת מתוך העולם שלנו לעולם שלהם שהוא רחב וססגוני עם ים של אפשרויות הצלחה והתפתחות

מה לקחנו מהבית, מהילדות שלנו לתוך הזוגיות וההורות שלנו? מה החלטנו לא לקחת ולמה? איך זה מתיישב בקנה אחד עם מה שהביא/ה בן/ת זוגי/תי ?, האם זה מתנגש?, האם זה מסתדר ואיך זה משפיע על ההורות שלנו בתוך התא המשפחתי. בסופו של יום מה שייזכר לילדים שלנו בבגרותם זו האווירה המשפחתית, הריחות, ההרגשה הנעימה, התחושה שמקשיבים לי, החיבוק, החום והקרבה. הכנת מצפן משפחתי - איך זה עובד?

התפקיד ההורי הוא תפקיד של ג'ירפות, תפקיד שבו אנחנו צריכים לחנך היום, לנטוע היום זרעים של הבנה וערכים כדי לגדל ילדים בוגרים ומצליחים בעתיד, החינוך שלנו כהורים למתבגרים היום תפקידו להכין אותם לחייהם הבוגרים. תפקידו של החינוך הוא לתת להם כלים, כוחות, הכרות עם מי שהם כדי שיוכלו לגדול להיות אנשים בוגרים עצמאיים, מצליחים וכל דבר אחר שנרצה שהם יהיו. לכן אנחנו צריכים תמיד להתבונן לאופק ולייצר שם את התמונה הזו שבא אנחנו רואים אותם גדולים בכל המובנים. הצלחה בגידול ילדים היא מושג גדול, מהי הצלחה? מהו כישלון? וכמה לשותפות ההורית יש השפעה על הצלחה זו.

האתגרים האלו של החיים מחייבים חוסן, חוסן רגשי וחיבור עמוק בתחושת שייכות ואולי הדרך לייצר את התחושה הזו היא לא לפי שיטה אחת, אולי היא צריכה להיות שיטת הלב והנשמה, שיטה שבה רואים את הלב הפועם, הרגשות והצרכים אבל לא רק רואים, מכילים, מלטפים ומוותרים, כי זה כנראה לא מספיק, אולי נדרש לראות וגם לצפות ולדרוש, רק שצריך לעשות את זה בהתאמה ובהדרגתיות ובעיקר עם עיניים טובות שרואות את הילד ולא רק את הפנטזיה, עיניים שרואות את העתיד גם דרך עיניו של ההורה המבוגר/ היודע/ המכווין וגם דרך העניים של הנפש של הילד וצרכיו, עניים שמתבוננות במציאות ומכינות את הנפש לעמוד מולה- זו הרקמה העדינה שרוקמת את הנשמה ומצמיחה הורות שיש בה דופק נעים ולא רק פנטזיה הורית או אג'נדה חינוכית.

החופש הגדול כבר כאן והשנה הוא קצת יותר מפחיד ואולי אפילו קצת יותר מסוכן בשנה הזו, מתבגרים מגיעים לחופשה הזו כש"בופה" הסכנות והפיתויים נוכח ומשמעותי יותר מאי פעם, אולי אפילו קצת מנורמל. החופש מגיע כשהם בחשיפת שיא לרשתות החברתיות ולמסכים בכלל, ילדים ומתבגרים היום מחוברים לרשת בצורה אובססיבית, אולי אפילו ברמה של התמכרות למשך 9-10 שעות ביום, ויש כאלו שגם יותר. כשאין מסך, אין להם מה לעשות, חלקם הגדול איבד עניין בהכל, הם טרודים במחשבות שטוחנות להן את המח, בתחושת FOMO וריצוי שמאטות את קצב התפתחות החוסן הרגשי ומעצימות את התסכול והסבל והרגשי.

מצב החירום והנוכחות של הרשתות החברתיות והמדיה מייצרים מין מתח שבין הרצון לראות הכל, להיות מעודכן, מין סקרנות ודחף שמרצד בראש לבין הרצון להישמר ולא לצפות בזוועות שקשה לשאת אותן. כיצד חשיפה למדיה ולרשתות החברתיות משפיעות על הנפש - מה התפקיד ההורי?

פרטיות בגיל ההתבגרות - זכות נרכשת או זכות מקודשת ? בהחלט מגיעה להם הפרטיות שלהם, צריך לאפשר להם את המרחב הפרטי שלהם, מרחב שבו הם יכולים לפתח את האינדווידואל שלהם, לחוות, להתנסות, להבין את המציאות ולתרגל את החיים. ויחד עם זאת, במציאות שבה עולם הילדים התערבב היטב עם עולם הבוגרים, במציאות שבה הגבולות הוסרו, הסמכות הפכה להיות מילה גסה, מרחב הפרטיות כבר לא קיים, הן והם נמצאות/ים בתוך ה"כיכר עולמית", חשופות/ים כמו ב"חלון ראווה",ובנוסף לכל אלו גם זירת החיים הפכה להיות מגוונות ופרוצה. חשוב שנכיר כהורים מה פוגשים שם במרחב הפרטי שלהם.