סיפורים מהקליניקה

מה כוחה של מילה? מילה שלנו כהורים לילדים שלנו, ובעיקר כשהמילים האלו מקבלות "גיבוי" מהסביבה, מהחברה עד כמה זה נרשם הנפש, מייצר כאב ותסכול. המילים שלנו יכולות להיות "מגן הנפש" שלהם או ההפך הגמור, מילים, אווירה, מבט עיניים, יכולות לעשות חורים בנפש או לייצר בה שכבת הגנה ויכולת להתמודד עם המציאות, עם אתגרי החיים. החיים המורכבים שבהם נדרש חוסן, נדרשת חמלה עצמית ויכולת עמידות במצוקה. מקרה קליניקה שאפשר ללמוד ממנו המון

הפער בין התודעה ההורית לבין המציאות בשטח הוא תהומי, בתהום הזו שוכן לו כאב גדול, כאב של נתק בין דורי, של העדר שליטה, של הזנחה רגשית שמייצרת פיצוי בצורה של שפע שהוא פשע משמעותי לנפש האדם. כמות הילדים הצעירים מידי שמקבלים היום טיפולים רגשיים, נוטלים כדורים פסיכאטרים היא בלתי נסבלת, היא לא הגיונית. הורים היום מבולבלים מאוד בין תפקידם הטבעי והפשוט להיות מחנכים של הילדים לבין הצורך שלהם להיות הורים טובים, הורים שרואים את הילד, מטפלים בו, הוא במרכז ויחד עם זאת שוכחים שהם צריכים להיות המגדלור שדרכו הילדים צריכים לצמוח, מגדלור מואר וגבוה שרואה למרחוק ומספק להם עוגן רגשי יותר מאשר עוגן כלכלי.

חרם שקט ונוכח בעוצמה, כזה שמתרחש בלי מילים, נוכח במלוא העוצמה, מתיש את הנפש, משאיר אותה בודדה מול התעלמות, מול שקט רועם ושורט, שקט שכל הזמן מזכיר שאת לא חלק מהלהקה, מהמנגינה של הכיתה, את לא שייכת, מוזרה, אחרת. היא הגיעה לחטיבה ונכנסה לכיתה שבה החליטו שהיא אוויר, שהיא לא קיימת, הכל נעשה בשקט מופתי שמגיע בצורה של התעלמות טוטאלית. היא מתהלכת ככה כמו שקופה שנתיים, מנסה לקלוט מבטים, לייצר תקשורת, להתחבר, להיות חלק ובשום מקרה היא לא מקבלת מענה או הושטת יד.

אובדן של הורה זה כאב וסבל נוכחים וכאובים עד מוות, אובדן של הורה בגיל ההתבגרות זה כאב שמצריך חוסן, עיבוד אבל, זמן והמון המון תמיכה, תקווה, אופטימיות ורצון עז להמשיך לשרוד. מקרה קליניקה מאתגר של למידה על כוחה של הנפש להתמודד, על כוחה של אהבה, כוחה של תמיכה וחדוות חיים. פרידה ואובדן ואבל הם תמיד מורכבים בגיל ההתבגרות, התפקיד ההורי הוא להיות שם עבורו כמבוגרים במרחב, להיות שם באמפתיה ולא בגוננות. בתמיכה ועם המון תקווה ואופטימיות

את רעד הקול והבכי של האימא היקרה הזו אני לא אשכח לעולם, שיחת טלפון מרגשת של אימא מודאגת שמתמודדת עם מתבגר צעיר ומדהים שלטענתה צריך ריפוי בנשמה, במיוחד עכשיו לפני שהוא שנה הבאה עולה לחטיבה. בפגישה הראשונה הם ספרו עליו שהוא מקסים, נדיב, אכפתי, רגיש עם נשמה גדולה ותמיד נפגע, מסתגר, לא מצליח להתמודד חברתית. הם קוראים לו "מוזר".

היא לא מתקשרת עם אף אחד בבית, אין לה חברות, היא כל היום בחדר עסוקה באיפור , בעיקר שחור, בבגדים מוזרים. היא בת 14 והיא לא עושה כלוםםםם לבד, אפילו לגשת למכולת היא לא מוכנה, לנסוע באוטובוס זה אחרי שכנועים מטורפים, להיכנס לכיתה, לכתוב בקבוצה, מפחדת מהעולם, פשוט סיוט, אנחנו חווים סיוט.הטיול האחרון שלנו היה זוועה, הרגשתי כאילו אני סוחב איתי תינוק שלא מסוגל לעשות כלום וכל הזמן מתלונן, דובון לא לא כזה, כפוית טובה. אני נשבע שאני לא יוצא עם המשפחה הזו במיוחד עם אלה (שם בדוי) לנופש יותר, בטח שלא לחו"ל. זהו נשברתי ממש, ואני אדם חזק.