זה הכה בי כל פעם מחדש,
הורים ישבו מולי ופשוט ראיתי לנגד עיני את תסריט גיל ההתבגרות שלי, לא פעם כשפגשתי אבות הם דברו כאילו מקולו של אבא שלי, אותן תובנות, אותם ערכים ואותו כאב צורב.
הורים חיים בתודעה של גיל ההתבגרות שלהם, בתסריט שלהם המרחב של גיל ההתבגרות הוא מרחב יחסית מוגן, מרחב שבו ההורים הכירו את עולם המתבגרים, היו חלק ממנו והייתה להם שליטה עליו.
הייתה להם שליטה מכורח הסמכות וגם מהמקום של הידע על עולמם, הכל היה שקוף וידוע.
אפילו לשיחות הטלפון שלנו הם יכלו להאזין בקלי קלות, הם היו מרימים את השפורפרת מהחדר השני, מפסיקים לנשום ופשוט מאזינים.
זו הייתה ההשראה שלי לכתיבה של סדרת איראן, סדרה שבה כתבתי את זכרונות הילדות שלי מגיל ההתבגרות, זכרונות מתרבות איראן שעל בירכיה חונכתי, מתוך ערכיה צמחתי, לא מעט קשיים היו לי שם בילדותי, קשיים שאיתם התמודדתי לבד, בלי המון שיח רגשי, אבל עם נוכחות הורית ושמירה צמודים, עם סמכות ברורה, חוקים וגבולות שמשורטטים היטב ולא משאירים מקום לבלבול.
לסדרת איראן היו המון המון עוקבים, משהו בסיפורי הילדות הללו נגעו בהמון אנשים, גם במי שלא שייך לעדה הפרסית, אלו סיפורים של דור אחר שצמח במציאות שונה ואחרת מהמציאות היום.
אתגרי גיל ההתבגרות של היום קשים הרבה יותר ממה שאנחנו חיינו בשנות ה- 80 וה 90.
מציאות של מתבגרים כיום היא מורכבת ולא תמיד מותאמת רגשית ליכולת של מתבגרים לשאת אותה.
גיל ההתבגרות מתחיל מוקדם מאוד (גיל 9) עם אתגרים שלא מותאמים רגשית ונפשית, עם לחצים וחשיפה למידע עצום שמייצר לא פעם חרדות ופחדים.
בעידן השפע הזה האנושות כולה מוחלשת, נפש האדם היום חלשה יותר מתמיד, לצד אתגרים מורכבים יותר מפעם.
הפער בין התודעה ההורית לבין המציאות בשטח הוא תהומי, בתהום הזו שוכן לו כאב גדול, כאב של נתק בין דורי, של העדר שליטה, של הזנחה רגשית שמייצרת פיצוי בצורה של שפע שהוא פשע משמעותי לנפש האדם.
כמות הילדים הצעירים מידי שמקבלים היום טיפולים רגשיים, נוטלים כדורים פסיכאטרים היא בלתי נסבלת, היא לא הגיונית.
הורים היום מבולבלים מאוד בין תפקידם הטבעי והפשוט להיות מחנכים של הילדים לבין הצורך שלהם להיות הורים טובים, הורים שרואים את הילד, מטפלים בו, הוא במרכז ויחד עם זאת שוכחים שהם צריכים להיות המגדלור שדרכו הילדים צריכים לצמוח, מגדלור מואר וגבוה שרואה למרחוק ומספק להם עוגן רגשי יותר מאשר עוגן כלכלי.
מאיר את הדרך אבל לא הולך בה במקומם
מתריע על קשיים, אבל לא פותר את הקושי, לא פותר בעיות, רק יכול למנוע אותן.
התפקיד ההורי היום מוצף במיליון המלצות, ספרים, שיטות ב 3 אותיות, הבנות חדשות שבעיקר מקטינות את מקומו של ההורה בתא המשפחתי, הורים היום בודקים את עצמם, שיפוטיים וביקורתיים להורות שלהם עד לכדי ביטול העצמי שלהם.
כשאנחנו כהורים מבטלים את הצרכים שלנו אנחנו פשוט לא נמצאים בזירה החינוכית, אנחנו הופכים להיות מספקי שירותים שמייצרים ילדים חלשים עם סף תסכול נמוך שרגילים שהכל סובב סביבם ומצפים שהסביבה תשתנה לפי המנגינה שלהם ולא להפך.
כשהם פוגשים את הסביבה בפתח החיים עצמם, הם חוטפים כאפה רצינית, הם מגיעים אליה עם חשיבה נוקשה, חשיבה צרה של שחור או לבן, עם הבנה שגויה שהכל צריך להיות מותאם עבורם, עם קושי לתפקד, עם תחושת מסוגלות מעורערת ועם המון המון חרדות.
לא מעט מתבגרים גדולים נשארים בבית, הופכים להיות תלותיים, תובעניים, לא מצליחים להתפרנס, לצאת לעצמאות, לחיות את החיים.
חוסן רגשי הוא תוצר של מעשים, לא תוצר של שיח רגשי ודיבורים
חוסן רגשי הוא תוצר של יציאה לאתגרים, להתמודדיות לא תוצר של פינוק ומתן שירותים מיותרים.
חוסן רגשי ויכולת לראות את האחר ואת קשייו הוא תוצר של התמודדות חברתית ולא תוצר של הנדוס קבוצת החברים.
חוסן רגשי הוא תוצר של התמודדות בעיקר רגשית, הכרות עם רגשות כואבים, עם צער, תסכול, כאב, דחיית סיפוקים, שעמום ולא רק של שמחה וששון.
הורים הם סוכני השינוי הכי משמעותיים של הילדים שלהם, הם יכולים להיות המטפלים הכי טובים עבורם, עד גיל 12 אני מאמינה שילדים יכולים להסתפק בטיפול הורי, כמובן שיש מקרים יוצאים מן הכלל, אבל בהיגיון הסביר הורים הם המטפלים הטובים ביותר, הרבה יותר חשובים וטובים מכל פסיכולוג או מטפל רגשי.
הם המגדלור שרואה הכל, זה תפקיד משמעותי וקשה, אבל הורים נבחרו אליו ואין לנו יכולת להזדכות עליו.
סמכות הורית לא אלימה היא זו שמייצרת עיצוב התנהגות, היא זו שמתאימה את הילד לצרכי הסביבה ולא להפך, רק כך הם יצאו לחיים כשהם יודעים ויכולים להתמודד עם מציאות של חוסר וודאות, שינויים, גמישות והרבה אומץ וביטחון.
מעוניניים לקרוא את סדרת איראן? את הספר ג'ונאם - מדריך לחינוך מתבגרים בעידן החדש- חינוך בהשראת תרבות איראן - לחצו וכנסו לקרוא
כל פרקי סדרת איראן (23) נמצאים בעמוד הפיס בוק שלי - תקישוו בחיפוש סדרת איראן