בלוג - מתבגרים על זה #חוסן נפשי

לפני כשנה וחצי שנה התחילו להופיע על פניה כתמים לבנים, חשבתי שזו פטריית שמש, מהר מאוד הבנתי שלא. כשראיתי שכפות רגליה, הידיים והפנים מאבדים פיגמנט הבנתי שאני צריכה להתעורר מהחלום ולהבין שזה ויטיליגו עצרתי את הכאב פנימה המשכתי “לשחק אותה שהכול בסדר”, לא רציתי להוסיף לחץ. הייתי צריכה זמן להתאוששות, לעיכול, בעיקר זמן לעצמי להבין איך נכון לי להגיב למצב הזה. ברגע זה בדיוק, היא הפכה להיות הלקוחה הכי חשובה שלי

המעבר לצבא הוא המעבר המשמעותי ביותר שהתמודדתם אתו עד עכשיו, פתאום אין לנו את השליטה על המצב, אנחנו נפרדים באוטובוס במיטב ולוקחים מאתנו את השליטה ואת היכולת להשפיע, להיות שם נוכחים וללוות את הילד/ה שלנו מקרוב, כמו שאנחנו רגילים. מה קורה להם שם רגע אחרי הפרידה המשמעותית הזו? הראש מוצף בשאלות ובפחדים, מה קורה איתו/ה? האם האם אכלו ? מסתדרים ? הגעגועים מציפים אותנו. הכי חשוב לנו שהם יקבלו שיבוץ טוב, שיהיו מרוצים, שלא ילכו לכלא, ושיחזו שבת הבייתה. כל הפרטים בריאיון עם עו"ד הולי שוורץ - יוצאת הפרקליטות הצבאית, 21 שנים בשירות בפרקליטות. היום מלווה מתגייסים מול שלטונות צה"ל - ראיון חובה לכל הורה לחייל/ת

ההורות החדשה הולידה אבא במשרה מלאה, תפקידי ההורות בעידן החדש שינו את אופיין המסורתי,. אבא הקשוח הפך בשנים האחרונות לאבו'ש, יש לו יתרונות שכדאי שנכיר, ואפילו נפרגן לו עליהם. יש כמה נקודות משמעויות בהתנהלות ההורית של האבא החדש שמקדמות את מערכות היחסים עם המתבגרים ומאפשרות תקשורת טובה ומקדמת, אז במיוחד ליום המשפחה - אבו'ש - קווים לדמותו - כנסו לקרוא ולפרגן לאבו'ש

הוא הגיע אלי ביציאה למציאות החיים, ברגע שהוא הבין שהוא יוצא עכשיו מהשירות הצבאי ונדרש להתמודד, לבנות לעצמו חיים, לשחק בתפקיד הראשי של ההצגה של חייו.הוא רגיל היה להיות מאחורי הקלעים, אם אפשר במרתף אז בכלל מעולה. איפה שיש חושך ואף אחד לא רואה אותו.האמונות שלו על חייו היו קשות מאוד, היה עסוק בריצוי תמידי, בהקטנה עצמית וביטול עצמי. בדרך ליציאה לחיים הוא הרגיש כשהקרקע נשמטת לו, שהוא חשוף ובלי ביטחון. מין תחושת קיפאון שלא אפשרה לו להתקדם בחייו, פחד להשתחרר מהשירות ולהתחיל את החיים, תחושת מסוגלות מעורערת, תחושת ערך חלשה עד מאוד והמון תסכול- סיפור קליניקה שיאפשר לכם לקבל כלים להתמודדות מיטיבה ולחיזוק תחושת המסוגלות והאחריות האישית

מה משמעות הכסף במשוואת הרווחה הנפשית, האושר וההצלחה? סיפור אוטוביוגרפי על אישה מיוחדת במינה בשם מארווה קולינס שנולדה בשנות ה - 30 באלבמה, דרום ארצות הברית. לאבא אפריקאי אמריקאי ולאימא אינדיאנית. בזמן ובמקום שבו היא נולדה הייתה הפליה, גזענות, עוני, חסר.... בעצם כל התשתית להעדר אושר והצלחה. כמורה היא מעודדת את התלמידים לקחת אחריות. במקום להאשים את המצב, את המדינה, את ההורים, את ראש הממשלה פשוט לקחת אחריות על החיים שלהם, " העתיד שלכם תלוי בכם" " אני מאמינה בכם" - ופתאום הם מבינים שיש דרך אחרת, דרך של לקיחת אחריות. כל התלמידים של שהוגדרו כ unteachable מסיימים תיכון ולומדים באוניברסיטה..

מתבגרים ובני נוער נמצאים בתוך המסכים, במרחב שלהם יש לא מעט אלימות, מיניות, קנאה והשוואתיות. הם חיים ולומדים את מציאות החיים דרך האינסטגרם והאפליקציות ברשת, כך הם למדים גם על מערכות יחסים. מרחב הרשת מספק להם לא מעט דוגמאות. מה התפקיד ההורי בעת הזו ? לסגור להם את ה"אח הגדול", להיות שוטרים ? או לתווך להם את המסרים שלנו בדרך שמקטינה התנגדות ומאפשרת שיח בריא ואוטנטי שמקדם את ההכוונה ההורית ואת המסרים שחשוב לנו להנכיח בהורות שלנו, איך נעזרים ב"אח הגדול" כדי לתווך וללמד מערכות יחסים, מניעת אלימות וכוחנות - כנס לקרוא איך עושים את זה נכון

חוסן נפשי הוא "עמוד השדרה" של אדם בהתמודדות עם מציאות חייו, כהורים תפקידנו להצמיח את ילדינו בעלי חוסן נפשי שיאפשר להם להיות מוגנים ויציבים בבגרותם. דווקא בזמן הקורונה יש לנו הזדמנות לחזק את החוסן שלהם ולאפשר להם לגדול זקופים יותר, מעזים יותר ומצליחים יותר

הפער בין התודעה ההורית לבין המציאות בשטח הוא תהומי, בתהום הזו שוכן לו כאב גדול, כאב של נתק בין דורי, של העדר שליטה, של הזנחה רגשית שמייצרת פיצוי בצורה של שפע שהוא פשע משמעותי לנפש האדם. כמות הילדים הצעירים מידי שמקבלים היום טיפולים רגשיים, נוטלים כדורים פסיכאטרים היא בלתי נסבלת, היא לא הגיונית. הורים היום מבולבלים מאוד בין תפקידם הטבעי והפשוט להיות מחנכים של הילדים לבין הצורך שלהם להיות הורים טובים, הורים שרואים את הילד, מטפלים בו, הוא במרכז ויחד עם זאת שוכחים שהם צריכים להיות המגדלור שדרכו הילדים צריכים לצמוח, מגדלור מואר וגבוה שרואה למרחוק ומספק להם עוגן רגשי יותר מאשר עוגן כלכלי.

חרם שקט ונוכח בעוצמה, כזה שמתרחש בלי מילים, נוכח במלוא העוצמה, מתיש את הנפש, משאיר אותה בודדה מול התעלמות, מול שקט רועם ושורט, שקט שכל הזמן מזכיר שאת לא חלק מהלהקה, מהמנגינה של הכיתה, את לא שייכת, מוזרה, אחרת. היא הגיעה לחטיבה ונכנסה לכיתה שבה החליטו שהיא אוויר, שהיא לא קיימת, הכל נעשה בשקט מופתי שמגיע בצורה של התעלמות טוטאלית. היא מתהלכת ככה כמו שקופה שנתיים, מנסה לקלוט מבטים, לייצר תקשורת, להתחבר, להיות חלק ובשום מקרה היא לא מקבלת מענה או הושטת יד.

מצב החירום והנוכחות של הרשתות החברתיות והמדיה מייצרים מין מתח שבין הרצון לראות הכל, להיות מעודכן, מין סקרנות ודחף שמרצד בראש לבין הרצון להישמר ולא לצפות בזוועות שקשה לשאת אותן. כיצד חשיפה למדיה ולרשתות החברתיות משפיעות על הנפש - מה התפקיד ההורי?

מה קורה בתוך המח של הילדים שלנו מתוך אלפי שיחת איתם בקליניקה,מה מתרחש בתוך הניידים והצ'אטים שלהם (אתם אפילו לא מדמיינים), מה הפעילות המינית שלהם כוללת ועד כמה כולנו צריכים להתעורר, לשפשף היטב עיניים ולהבין שאנחנו צריכים להפסיק לשתוק את קולנו!!. אסור לנו להתבלבל פה הכוונה היא לא להיות רק חברים שלהם, הכוונה היא להיות הורה שנמצא נוכח, יודע ומכיר את העולם שלהם, הורה יציב שבונה בהם עמוד שדרה שישרת אתם לבחון מציאות, להבין איפה עובר הגבול ומה הקול הפנימי שלהם אומר להם, איך מקשיבים לו בתוך כל כך הרבה קולות חזקים שיש להם בראש.

התמכרות התנהגותית היא התמכרות למסכים, גיימינג, קניות, צפייה בפורנוגרפיה, מין, הימורים, ניראות חיצונית. כל דבר שהוא לא חומר (סמים, אלכוהול, תרופות) אבל הוא מייצר תלות ורצון עז לברוח מכאב וסבל שמקנן בתוכם ומרוקן אותם רגשית ומנטלית. ההתמכרויות הללו הן שקופות קשה לנו כהורים להבחין בהן, הן מתמזגות עם המציאות, עם ה"תפקוד" השוטף של הכלל. אנחנו מייצרים מעל זה שכבה נוספת של שכנוע עצמי בעזרת סיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו, סיפורים שתפקידם להרגיע את רגשות האשמה שלנו, את הפחדים שלנו ובעיקר את תחושת חוסר האונים, או את התחושה הזו שאנחנו לא יכולים באמת להתמודד עם המצב. מחשבות כמו: כולם במסכים, זה גיל ההתבגרות, אם אני אקח לו את המסך לא יהיו לו חברים, כל הבנות היום מתאפרות, הלבוש הזה הוא חלק מהאופנה וכך כולן מתלבשות היום, כולם יוצאים ל"ישיבות", מגיעה להם פרטיות, הוא לא יעמוד בזה, אי אפשר בלי מסכים ועוד כל מיני ססמאות שמטרתן לעיתים לשחרר אותנו מהתמודדות מול הסחף הורי.