מפסיקים ללכת על ביצים - סמכות הורית בונה חוסן רגשי
טרור המסכים, החוצפה, האלימות וההתעלמות
לא מצליחים לנתק את הילדים מהמסך? הולכים על ביצים ?
עומדים מול החוצפה שלהם בתחושת חוסר אונים ?
לא יודעים איך להגיב להסתגרות שלהם בחדר, בחושך, עם הדלת נעולה והמסך בפנים?
הבדידות שלהם הפכה להיות נוכחת? , אתם מרגישים שגם אתם כהורים חווים בדידות ?
מרגישים שהפכת להיות שוליים, לא משמעותיים ולא רלוונטיים ?
עומדים בחוסר אונים מול התפרצויות זעם? התנגדות? התעלמות ודלתות טרוקות?
ככה בדיוק נראית הפרעת התנהגות, תחום מורכב וקשה לטיפול, הוא מלווה לרוב בהתנגדות לפעמים פיזית ואלימה ולפעמים נמנעת ומסתגרת מצד המתבגרים.
כאשר מנגד, יש לא מעט הורים שחוששים לפעול ומרחפים בבית כמו רוח רפאים שחוששת להשמיע קול, או להיכנס לעימות, או להתמודד מול המתבגר/ת שהפך למפלצת שאנחנו לא יודעים לשלוט בה.
הורים רבים "נכנעים", מניחים לזה, בוחרים לזרום ולא להתמודד.
"כדורי ההרגעה" בדמות משפטי שכנוע : ככה זה היום, זה גיל ההתבגרות, הצבא יישר אותו, יגדל יעבור לו, אני בוחרת את המלחמות שלי ועוד. כל אלו עומדים מול הרצון שלנו להיות הורים טובים ויחד עם זאת מול הפחד שלנו לפעול מולם.
תפיסת המציאות השגויה של הורים היא לפעמים : "יהיה להם קשה", "הם לא יעמדו בזה", אני רוצה להקל עליו. תפיסה שמתבוננת ביחד כחלש/ רגיש/ נתמך/ נזקק וכו'.
תפיסה שהתולדה שלה היא כוונת טובות, התוצאה בשטח החלשה של הילד.
החלשה תחת מעטה של נצנצים והורות זורמת וחברית.
כך הורים עולים על מסלול העיוורון ההורי, מסלול שבו אנחנו לא רואים, לא יודעים ולפעמים גם עוצמים עיניים - המשמעות של התפיסה הזו היא אחת.
קישור לסילבוס התוכנית - מפסיקים ללכת על ביצים - פה בקישור
הזנחה רגשית.
כשאנחנו בוחרים להתעלם ו"לכסות" את הכאב, התסכול והמציאות בשמיכה של פיצוי חומרי, זרימה, מתירנות, כסף/ חומר, מותגים ועוד אנחנו מזניחים אותם רגשית בעיקר, ומפריקים אותם במרחב פרוע, מלא פיתויים וסכנות וגם לא מעט בדידות.
הפקרה רגשית שמלווה את תהליך הספרציה, ההיפרדות ובניית העצמי הבוגר שלהם כשהם בלי שום תמיכה, ובלי שום "לעומתיות" שתאפשר להם לבחון את המציאות בצורה נורמטיבית. במקום זה אנחנו מספקים גוננות וכניעה שהתוצאה שלהם מייצרת עיוות של תפיסת המציאות והפרעת התנהגות שקטה או מוחצנת שמהר מאוד "צובעת" את הבית כולו באווירה עכורה ואפורה, מייצרת מנגינה רועמת של שקט או זעקות.
זה זורע אדוות של כאב בכל מעגלי החיים, משפיעה על ההורות, המשפחתיות ובעיקר על הילד עצמו.
בעשור האחרון אנחנו עדים לעלייה של 400% בתופעות של הפרעות התנהגות (בעיקר בקרב מתבגרים ובוגרים בתחילת דרכם הבגירה 18+).
ההשערה המרכזית מצביעה על התמורות בהורות, חינוך והתנהלות הורית שרואה בסמכות כוח, הורות שמתקשה להפעיל סמכות ושמה את הילד במרכז.
כשהילד במרכז הוא בודד, בלי השגחה ובלי הבנה של מציאות.
כשהילד במרכז - ההורה נמצא בשוליים, כך הוא מצטמצם, הופך להיות לא רלוונטי ולא משמעותי.
הנוכחות ההורית שיש לה משקל הורי משמעותי של הכוונה, השגחה, תמיכה, אתגור התחלפה בהורה זמין (כמו טלפון) שנמצא ומספק צרכים, נוהג, קונה, מבשל, ממלצר, פותר בעיות ובעיקר מוחק את עצמו.
עובר לעבודה בתפיסה של ריצוי, מחיקת העצמי, הדחקה ולא מעט תסכול וכאב שמתבוסס בתוכם ומהר מאוד גם בקרב הילדים והמתבגרים.
המציאות היא חוויה של שפע שהוא פשע חומרי לצד הזנחה רגשית, בדידות, תלישות, חוסר אונים, חוסר יציבות, קנאה, fomo והמון המון זעם.
התוצר בשטח
1. ילדים ומתבגרים שגדלים כיום עם סף תסכול נמוך מאוד - כזה שלא מאפשר התנהלות תקינה במציאות החיים בגיל ההתבגרות ובטח שלא בבגרות המאוחרת.
2. תחושת ערך מעורערת - כשאין שום דרישה מהם, הם חיים ב"מלון 5 כוכבים" הם הופכים להיות לא נחוצים, לא חשובים.
תחושת הערך שלהם לא צומחת כי הם לא מתגברים על אתגרים, לא יוצאים מאזור הנוחות ולא חווים משמעות בתוך הבית.
3. תחושת מסוגלות - מתערערת כי אין התנסות, אין מפגש קונקרטי של ילדים/מתבגרים עם אתגר פיזיים או רגשיים. ההורה עומד בינם לבין המציאות מתוך רצון עז לשמור על הילד, התוצר של ההתנהלות ההורית הזו הוא שחיקה של תחושת המסוגלות והערך העצמי. תחושת מסוגלת מאפשרת לאדם להגן על עצמו, לחוש בעל ערך, לדעת שיש לו יכולת ומסוגלות לפתור את הקשיים הצפויים לו בדרך, להתמודד בצורה עצמאית ולא תלותית או תובענית. זה מייצר תחושת מוגנות, תחושת בעלות על גופם.
ההורות של העידן החדש איבדה את המצפן החינוכי, היא מנסה למצוא את המצפן דרך המציאות של הילד, ולהתאים את המצפן לקשיים של הילד, במקום לאתגרים ולמטרות החינוכיות שחשובות להורה. עמוד השדרה הרגשי והחינוכי שמטרתו לצקת יכולות לבנייה של העצמי הבוגר שלהם לא נוכח במציאות, הוא מעורער, לא ברור ולא מאפשר הישענות, למידה, התנסות והתגברות על קושי.
כשאין מצפן הורי חינוכי - קשה מאוד לבנות חוסן, עמידות במצוקה.
התוצר הוא סף תסכול נמוך, התקפות זעם בלתי צפויות, מעבר מ - 0 100 ברגע, ילדים שנוקטים בפעולות של כוח ומרד : שביתות, בורחים מהבית, לא מדברים עם ההורים, מציבים תנאים, לא מכבדים, אלימים מילולית ופיזית, מכורים לחומרים, מכורים בהתמכרויות התנהגותיות מורכבות ונסתרות, מתקשים להתחיל את החיים הבוגרים ועוד לא מעט אדוות של כאב והרס עצמי שמייצרים כאוס בתא המשפחתי ומפוררים את ערך המשפחתיות שהוא העוגן המרכזי לשייכות וחוסן רגשי.
תוכנית הליווי להורים - מפסיקים ללכת על ביצים - יוצאת מנקודת הנחה שההורים הם המטפלים הטובים ביותר עבור הילדים שלהם, לכן הכשרה של הורים, טיפול בהורים וניקוי ה"רעשים" של הסחף ההורי מייצרים יציבות הורית שגוררת אחריה גבולות, חיזוק החוסן וההתמודדות ההורית, למידה, קשר בריא והתנהלות תקינה ומכבדת של הורים וילדים.
הצצה לתוכנית - מפגש ראשון מבוא לתוכנית הליווי
קישור לסילבוס התוכנית ורישום
קישור לתוכנית הליווי מפסיקים ללכת על ביצים - סילבוס ופרטי רישום - פה בקישור
קישורים נוספים חשובים:
הרצאת מרכז בידור - קישור פה
מאמר בנושא התבגרות - הסדרה בנטפליקס - קישור פה
מאמר המשך - בנושא "אינסל" - כוחה של הרשת בהפצת ניכור וייאוש - קישור פה
צר עולמם בעולם נמלה - מתבגרים הפכו את מאסלו - קישור פה