השיח בבית האח הגדול סביב החוטיני האדום, הלבוש הפרובוקטיבי, הרכילות הוא שיח שמטרתו שליטה באחר.
שיח בין אנשים חייב להיות שיח מכבד, שיח שרואה גם את האחר ושיח שמאפשר כבוד הדדי, גם כאשר הדעות חלוקות, שונות או מנוגדות זו לזו.
בבית האח הגדול - הרצון לייצר מדון הוא תוצר ישיר של רצון להיראות, להישאר זכיר, לקבל יחס, למשוך אש.
יש דרכים אדפטיביות יותר לקבל תשומת לב וחשוב גם ללמוד ולהבין שלכל התנהגות יש סיבה ויש מטרה.
עין של הורה צריכה להתבונן מתחת להתנהגות ולנסות להבין מה היא מסמלת?, איזה צורך מחפש מענה ובמקום לעסוק בשליטה, בעלבון, בכעס לעבור לציר השינוי והאחריות ההורית.
המאמר הזה מועתק מתוך הספר שלי "ג'ונאם" - חינוך מתבגרים בעידן החדש.
ויש לו שני חלקים:
חלק ראשון - מקרה קליניקה שדרכו אני בטוחה שתצליחו להתחבר לקשיים מול הילדים שלכם.
חלק שני : מפת דרכים לשיח של הורה (דווקא אבא) למול המתבגרת שלו על מיניות.
מתוך פרק 8 בספר שלי ג'ונאם - פרק המיניות בגיל ההתבגרות
הם הגיעו אלי בשעת לילה מאוחרת, זוג הורים מדהימים לנערה מתבגרת שברגע אחד הרגישו שהם מאבדים שליטה, שדברים קורים מתחת לפני השטח.
הם הרגישו כאילו הם נרדמו בשמירה. המשפט הראשון שאמר לי האבא, עם עיניים מלאות בדמעות: "היא מתלבשת כמו שרמוטה, אני לא מאמין שאני אומר את זה על הבת שלי, אבל אני יודע מה עובר לבנים בראש כשהם רואים מישהי לבושה בסוג של חולצה שאין בה בד ובמכנסיים שרואים לה את כל הישבן.
ובכלל, היא מתאפרת ונראית כמו אישה, והיא רק בת 14...." שאלתי אותם האם זו הפעם הראשונה שהיא מתלבשת ככה או שקרה משהו ספציפי, ובעצם מה קרה עכשיו שהם כל כך נסערים? אימא : "הייתה מסיבה אתמול בישוב, ילדים השתכרו שם וכל הישוב מדבר על זה. הבת שלנו הייתה שם ואני חושבת שגם היא שתתה, היא אומרת שלא..." אבא: "מה לא, מה, את מאמינה לה? היא הגיע מסריחה מאלכוהול, עם ריח של סיגריות, עם ההופעה הזו שכואבת לי הבטן. אני לא מאמין לשום מילה שלה, תפסיקי להיות תמימה..." אימא: "היא השאירה את המחשב פתוח וראינו את ההודעות של הוואטסאפ שלה במחשב..." אבא: "זה פשוט בושה מה שראינו שם, אני מתבייש שזו הבת שלי.
שיח נוטף מיניות, מדבקות ותמונות של איברי מין, סרטונים של גניחות, קללות, מישהו שם כתב לה 'אל תהיי זונה...' מה זה השיח הזה? אני מאתמול לא מצליח להירדם" אני : "שוחחתם איתה?" אבא: "אני כל כך עצבני שאני מסוגל להרביץ לה מכות. כרגע אמרתי לה שהיא לא יוצאת מהבית עד שאני אחליט מה אנחנו עושים..." אני : "השהיית תגובה מצוינת, קח את הזמן שלך להבין את הסיטואציה".
השיחה שלנו והטיפול במקרה זה נגעו בכמה נקודות מרכזיות:
כמה הבנות חשובות לפני שמתחילים:
לרוב, הבנות בוחרות להתלבש כמו שהן מתלבשות כי הן רוצות להתאים את עצמן לקודים החברתיים, להיראות טוב, למשוך תשומת לב, להיות עדכניות ולהתלבש על פי צו האופנה או פשוט כי הן חושבות שזה באמת יפה ומתאים להן.
וכן, לא תמיד זה בהלימה לקודים של הבית. זה בדיוק הפער בין השפעת ה"רחוב" להשפעת הבית, איזה עוגן חזק יותר ומשפיע יותר.
וכך גם הפער בינינו, בין העולם שלנו לעולם שלהם, במתח הזה שבינינו לבינם.
אז מה התגובה ההורית הנכונה, זו שיכולה להביא תוצאות?
תוצאה טובה היא לא תמיד תוצאה שבה המתבגרת תחליט לשים על עצמה בגד צנוע שעונה לדרישות שלנו. המטרה שלנו בהורות היא להביא אותה לשינוי התנהגותי ממקום של הבנת המשמעות ולא ממקום של כוח וריצוי. המטרה ההורית המחנכת שלנו, תפקידה להכניס לקופסה השחורה כלים לחיים, לבחינת המציאות.
כשאימא שלי לא הרשתה לי להתאפר בגיל 16, הייתי יוצאת מהבית ושמה עיפרון שחור בעיניים בחדר המדרגות. בשובי הייתי מנסה לטשטש את העקבות ותמיד הייתי נתפסת...
שימוש בכוח ובאיומים ייצור מצב שבו הם יסתירו, יצאו מהבית בלבוש שעובר את המבחן שלנו ויחליפו בגדים בחוץ. המטרה שלנו היא להעביר מסר חינוכי שומר ומגן שישב אצלם בקופסה של המוח ויאפשר להם להבין ולא להתנגד, יאפשר להם להוריד חסמים והתנגדויות ולהקשיב למסר המזוקק שהוא בדרך כלל דאגה, חוכמת חיים ורצון אמיתי וכן לשמור עליהם. הדאגה האמיתית של גולן היא דאגה לחיי בתו.
כשאנחנו בוחרים להשתמש בתגובה של "מה זה הלבוש הזה?" "מה זה, פורים היום?" "לא הגזמת קצת?" "את נראית כמו "xxx,"את לא יוצאת ככה מהבית" וכו', אל תצפו שהמתבגרת תאמר לכם: "וואו, אתם באמת צודקים, מה חשבתי לעצמי כששמתי את החולצה הזנותית הזו? ממש התבלבלתי, סליחה, אני מייד מחליפה למשהו צנוע יותר..."
ברור לכם שזו לא תהיה התגובה, למרות שבלב פנימה הייתם מאוד רוצים שהיא תבין ותחליף, אבל בגיל ההתבגרות זה לא קורה. יש בחייה כל כך הרבה כוחות משפיעים שמושכים אותה לכל מיני כיוונים והיא מנסה למצוא את עצמה בתוך כל הרעש הזה של גיל ההתבגרות, וכן, היא בטוחה שמה שהיא לובשת זה מוששש (מושלם), במיוחד כשהחברה הכי טובה אמרה לה שהיא נראית מהמם ולחברות יש כוח לפעמים יותר משלנו. אז תגובה כזו לא מסייעת היא רק מייצרת שיחה שלה עם עצמה : " הנה הם הפרימיטיביים האלו, מה הם מבינים..., מה נראה להם, אין לי כוח, נוווו יאללה חייבת לעוף מפה כבר וכו'
וגם אם היא "תקשיב" ותשים על עצמה מעיל מהצוואר ועד כפות הרגליים, תהיו בטוחים שהיא תוריד אותו ברגע שרק תוכל.
הקונפליקט הזה, בין העוגן של הבית (שכבת מגן הנפש) לבין העוגנים של הסביבה / הרחוב / הרשת נמצאים בהתנגשות מתמדת ומייצרים קושי ובלבול.
אז איך נכון להגיב?
ראשית, במקום ביקורת, האשמה, זלזול, כעס וכו', בחרו בשיקוף. שיקוף זה תיאור מצב שאין בו ביקורת ושיפוט, לדוגמה: "אני רואה שבחרת ללבוש לבוש קצת נועז הערב". אפשר פשוט לומר את זה באוויר, לא חובה ישירות בפנים. הם שומעים את המסר היטב. שמרו על רוגע וטון דיבור שקט, כי כשהוא שקט ורגוע הוא חודר ונוגע הרבה יותר מטון צורם.
המתבגרת שלכם כנראה לא תגיב, או שתתרגז, או שתשאל: "מה זאת אומרת?"
לכל תגובה שלה אפשר פשוט לדבר את עצמנו, ממה אנחנו חוששים, הרי זו הכוונה שלנו וזה מה שבעיקר מציק לנו, דברו את הלב שלכם.
אז אפשר להעביר מסר במבט של אכפתיות ודאגה במקום של כעס ועצבים ופשוט לומר:
"אני חושש שמישהו עלול לפרש את ההופעה הזו כהזמנה למשהו... תשמרי על עצמך",
וזה בלי קשר ל"הגוף שלנו הוא שלנו" וכו'. בדיוק באותה דרך אנחנו צריכים לחנך גם את הבנים שלנו לכבד את רצונו ופרטיותו של כל אדם.
משפט כזה ייכנס לקופסה של המוח וישרת אותה בשעת הש'. היא תדע לשלוף אותו ולעשות בו שימוש בדיוק ברגע הזה שאנחנו חוששים ממנו.
מה התוצאה עכשיו?
אין מלחמה וצעקות, ביטלנו את השיח שלה עם עצמה על "מה הם רוצים מחיי?"
המסר שהועבר הוא דאגה ואכפתיות לשלומה, ולא כעס וכוחנות.
העברנו את האחריות בצורה מסוימת במחשבה אליה, והיא תתחיל לחוש בה ברגע שמישהו ינסה לפנות אליה או לגעת בה, ילטוש בה מבטים – המשפט הזה שזרענו שם יהדהד וזה בדיוק הרגע שבו יכול להיווצר השינוי, זה הרגע שהזרע יבקע והיא תבין שאנחנו לא נגדה.
יש מצב סביר שהיא תשים על עצמה משהו, והפעם מרצונה ולא מהכוח שהפעלנו.
והכי חשוב: השארנו את הדלת פתוחה לפעם הבאה, התיבה של המוח וההקשבה נשארה פתוחה להכיל אותנו.
כל זה לוקח זמן וצריך המון סבלנות ונחישות להסביר מה נכון ומהם הקודים של הבית שבו אנחנו מגדלים את הילדים שלנו, לטפטף שם את האג'נדה החינוכית שלנו ולאפשר להם להיות שם ממקום של הבנה ולא ממקום של ריצוי ופחד מולנו, למלא את דלי הנפש כל הזמן.
והכי חשוב – מים קרים – אנחנו לא יכולים לחנך ברגע הזה, שבו היא ויוצאת מהבית לבושה ומוכנה והחברים מחכים לה למטה. אנחנו מחנכים כל הזמן ושיח על לבוש יקרה כשהמים קרים, בשיחה טובה בארבע עיניים שבה תגדירו את הגבולות, תדייקו את הערכים שזרעם בשכבת מגן הנפש שלה, בסבלנות ובנחישות עם חיוך ושמירה על מערכות יחסים קרובות. הסבירו ברוגע ובהקשבה מה קוד הלבוש המותאם עבורכם, שתפו ברגשות שלכם, בפחדים שלכם, יצרו חיבור ומחויבות רגשית ואכפתית.
אותו אבא יצא מהשיחה מזועזע.
"מה זאת אומרת? אני אתן לה ללכת ככה? לא מבין, אני מבחינתי קושר אותה בבית..." ההורים נרגעו וקיימו שיחה עם המתבגרת שלהם אחרי שהגדירו היטב את המצפן החינוכי שלהם, לא הענישו, הסבירו ודייקו מסרים, שמעו את דבריה, חיזקו אותה ושמרו על שיחה מכבדת של לב אל לב.
אבא: " האמת היא שאחרי השיחה הייתה לי הקלה גדולה ורציתי להאמין שהיא הבינה. ביום שישי היא יצאה ובאמת הלבוש שלה כבר לא היה כזה מוגזם והיא אפילו שאלה אותי אם זה נראה לי בסדר..." חיוך של סיפוק התגנב לו, הבלתי יאומן קרה.
"ומה אמרת לה?" שאלתי. אבא: "שהיא לבושה יפה ושאני אוהב אותה ושתשמור על עצמה..." כן, ככה, לאט לאט, זורעים את הזרעים ומשנים את הטרמינולוגיה של השיחה ממצב מלחמה למצב של הקשבה ובדרך כלל זה מצליח. ואם לא, פנו ובקשו עזרה, לפעמים צריך מישהו חיצוני שיתווך את השינוי.
לא פעם שמעתי את המשפט "בנות זה של אבא..." ואולי יש בו משהו. כשהן ממש תינוקות זה כיף ענק, האבוש החדש כבר הצטרף לתפקידים המסורתיים של אימא – הוא מחליף חיתולים, עושה מקלחת, מבשל, ממש דמות שמתפתחת לה בשנים האחרונות ואם יורשה לי לפרגן להם, יש משהו מאוד מעורר השראה ביכולת שלהם להיכנס לתוך ה"חצר" של האימהות ועדיין להגיע לשם עם עצמם, כמו שהם, בדרך שלהם שיש בה משהו רגוע יותר, שקט פנימי נעים.
כל זה מצוין עד שזה מגיע לרגע שפתאום לתינוקת הקטנה שלהם צומחים ניצנים, הגוף מתעגל, היא מקבלת מחזור, צומח לה שיער, ופתאום מילדה היא הופכת לנערה ואבוש קופא, עוצם עיניים ונכנס לסוג של חרדה תמידית. הייתי בת 13, אהבה ראשונה, פרפרים בבטן, התרגשות מופלאה של גיל ההתבגרות, נשיקה ראשונה וקצב פעימות לב מואץ, מהול בסומק לחיים ילדי ותמים. חזרתי הביתה מוקסמת, מרגישה בתוך ענן של אושר, ואבא שלי חיכה לי בסלון החום עם הפרווה של פעם ושאל: " איפה היית עד עכשיו?" (אז לא היו לנו ניידים)... "היי, אבא, הייתי עם שרגא, טיילנו ברחבה של הקניון".
את המבט החשדני שלו, המבועת, החושש, אי-אפשר היה להסתיר.
היום, כשאני נזכרת ברגע ההוא אני מבינה כמה הוא דאג ופחד ולא היו לו את המילים לומר לי את זה.
המבט שלו שמהול בפחד נצור בי עד היום.
למחרת שוחחנו, שרגא ואני, בטלפון, שיחה של מתבגרים מאוהבים.
לא הייתה שם מיניות ולא גסויות, הייתה שם שיחה על נשיקה, על היכרות עם הגוף שלנו, על אהבה ועל רצון להיות יחד.
כשסיימתי את השיחה והגעתי לסלון, אבא שלי הודיע לי שאני לא נפגשת יותר עם שרגא, לאחר שצותת לשיחה (פעם זה היה אפשרי, בטלפון הקווי של הבית). אני זוכרת את המבט שלו, "אמרת לי שטיילתם בקניון... אני לא מוכן שתיפגשי איתו יותר". הוא אפילו לא היה מסוגל להסתכל לי בעיניים ולדבר איתי על נשיקה, מיניות ועוד.
כל אלו היו תפקידיה של אימא שלי, שגם לה היה קשה מאוד לשוחח על הנושא הזה, ואני נשארתי בתוך השתיקה, מנסה להבין את התמונה הכוללת לגבי עצמי, לגבי התחושות שלי, לגבי מיניות ובכלל.
לאבוש יש לא מעט יתרונות ביצירת שיח על מיניות עם המתבגרים וגם עם המתבגרות דווקא.
אז הנה כמה טיפים חשובים לאבא שרוצה להיות שם ולתת מידע, להיות שותף לחוויות של המתבגרת שלו, להתרגש איתה יחד ולתת לה כלים שישרתו אותה במיניות הבוגרת שלה.
השיח הזה, דווקא עם אבוש, יכול לספק גם זווית חיובית למיניות, זווית שלא עוסקת רק בפחד מהיריון, ניצול וכו', הזדמנות לתת גם צבע אחר לשיח הזה ולחבר את המיניות לעונג, לחיובי, לשמחה, לאהבה. וכן, זה לא מוזר שאבא ידבר עם הבת שלו, בדיוק כמו שזה בסדר שאימא תדבר עם המתבגר שלה, זה בסדר גמור כל עוד השיח מותאם לגיל, למערכת היחסים בין המתבגרת לאבא, והכי חשוב – למוכנות הרגשית ולפתיחות לשוחח על הנושא, זו נקודת המוצא שממנה צריך להתחיל לבנות את הגשר.
אנחנו צריכים להשתחרר מהפחד של היריון, אונס, ניצול מיני וכו' ולהכניס לתודעה שלנו גם חוויות של עונג בהקשר של מיניות, להרחיב קצת את התפיסה המחשבתית האבהית של "אני יודע מה בנים רוצים..." ולחשוב שגם בנים רוצים מגע מיני שמגיע ממקום של אהבה וחיבור, ולא רק ממקום של חרמנות וסיפוק היצר. אם אבוש יצליח להתבונן על בתו נהנית מהמיניות שלה ומהגוף שלה, יהיה קל יותר לקיים את השיח הזה ממקום יותר חיובי ופחות ממקום של פחד וסכנה.
לאבא שלי הייתה בראש תמונה עם פריים מאוד מצומצם על מיניות. בפריים הזה היו רק היריון ואימהות. גם החגיגות סביב קבלת המחזור החודשי היו סביב התעודה / האישור לכך שנוכל ללדת ילדים ולהיות אימהות, לקיים את מצוות פרו ורבו. לא הייתה שם לרגע אחד שמחה על יכולתנו ליהנות מהמיניות שלנו. גם היום יש אבות שזו התמונה שיש להם בראש, ואם נרצה לשנות אותה ולהוסיף לה קצת עומק, רגש, עונג, שמחה נצטרך להתחיל במילים, במילים האלו שהלוואי שהיו לאבא שלי כשהוא הבין שהתנשקתי עם שרגא בפעם הראשונה, את המילים האלו שיחליפו את הפחד והמועקה ואת סרטי האימה שרצים לאבוש בראש בתסריט של רגעי אושר, התרגשות ופרפרים בבטן. אז עכשיו, כשאבוש קצת הפשיר, ובדמיון שלו יש גם חוויה של חיזור ואהבה ובכלל, סצנה חיובית ולא מאיימת, בואו נמצא את המילים שמחוברות לתמונות של עכשיו ולא של פעם, לתחושות חדשות שיאפשרו לנו להתגבר על הפחד וגם על הבושה והמבוכה מול המתבגרת שלנו.
בשלב הזה שבו הן הופכות לנערות ונפרדות מהילדות, הגוף שלהן מתחיל להשתנות, להתפתח מינית. אנחנו, ההורים, משדרים לעיתים מסרים שעלולים להתפרש כאילו הגוף שלהן הפך עכשיו למוקד סכנה.
בשונה מבני הנוער שמתבגרים ולא זוכים ל"אזהרת מסע" על הגוף שלהם, למתבגרות שלנו אנחנו דואגים לאותת במשפטים כמו: "תיזהרי לבד בלילה, שימי לב לא ללכת במקומות חשוכים" והמשפט של אבא שלי: "תשתי רק מפחית סגורה, שלא ישימו לך משהו במשקה", צרוב לי היטב בתודעה.
אז הגוף שלהן מאותת להן פיזית והורמונלית, והמסרים שלנו מאותתים סכנה ומה הן? מה קורה אצלן בתוך הרגשות? הן מתבגרות מבחינה מינית ומתחילות להרגיש משיכה, מיניות, חשק מיני, גירוי מיני, כשבראשן יש כל הזמן "אזהרת מסע". חלקן גדלות כשהן בצומת מבלבל, כשמצד אחד הן רוצות להכיר את גופן וליהנות ממנו, ומצד השני הסכנה ואולי אפילו הפחד מאותתים כל הזמן עם צ'קלקה אדומה.
אז איך מקיימים את השיח הזה, שבין אבוש למתבגרת שלו, שיח שמטרתו, מעבר לתמרורי האזהרה והשמירה, גם שיח שמעודד מיניות חיובית שמתחברת לעונג ולהנאה? אחרי שהרחבתם את העדשה ואתם כבר מסוגלים לראות את המתבגרת שלכם בבגרותה המאוחרת יותר נהנית ממגע מיני, והרי כולנו רוצים שהן יהיו מאושרות ושמחות בגופן, ירגישו ראויות, לא מרצות, יפות ומושכות, הנה עכשיו אפשר לשחרר קצת את הפחד ולגעת בנושא הכל כך מפחיד הזה, וזה חשוב כל כך כי החיבור שלהן לעצמן, לאהבה עצמית, מתחיל ממש עכשיו יחד עם ההתפתחות המינית והפיזית. בשיח עם המתבגרות שלהן, אימהות יכולות להיות בסוג של הזדהות עם הבנות, בנושאים כמו המחזור החודשי, הסרת השיער, שימוש בפדים וכו', אבל לאבוש יש תפקיד אחר, אבוש יכול להביא את נקודת המבט הגברית, וזה הדבר הכי עמוק ומשמעותי שהמתבגרת שלכם יכולה לקבל מכם, מין חותמת משמעותית שאתם יכולים לתת לה בשלב הזה, של הבלבול, שבאמצעותה אתם יכולים לייצר גם סוג של שקט. כשאבא שלי אמר לי "את לא נפגשת איתו יותר", הבטן שלי התהפכה. הבנתי שאני צריכה לפנות בצומת של הבלבול לצד של "הגוף שלי הוא סכנה" ולא לצד של "עונג והנאה מהגוף שלי". כשאתם תהיו שם עם מבט קורן ותנו להן אישור ליהנות מעצמן יחד עם מסרים של שמירה, הן יהיו בטוחות יותר בגוף שלהן וכשיגיעו לצומת של הבלבול, הן ילכו בטוחות יותר לצד של העונג, הצד הזה, שבו אתם רוצים לראות את המתבגרת שלכם בסופה של הדרך. כשאתם שם, מחייכים ומאפשרים, במקום זרעים של פחד, אשמה והסתרה, אתם זורעים זרעים של ביטחון, יכולת להקשיב לעצמי, עונג ובעיקר נקודת ייחוס משמעותית, עוגן יציב שדרכו המתבגרת שלכם תדע לבחור בין הטוב לרע.
זה מתיישב על שכבת מגן הנפש וננעץ בה להמשך חייה, מגן עליה הרבה יותר טוב ממסרים שמתמקדים בפחד ובסכנה.
הנה 5 כללים חשובים לניהול השיח הזה
ושימו לב, זה שיח ולא "בואי לשיחה", שיח שמטרתו לתת מידע, להכיל רגשות ולהיות המציל שיושב בסוכה, רואה, שומר, מכוון, חבר טוב ויציב שהעיניים נשואות אליו כדי לדעת מתי לפנות ימינה ומתי שמאלה בצומת הבלבול:
תמשיכו לעקוב - אני אצרף פה מפת דרכים שתהייה קלה להבנה, בהמשך השבוע.