אלימות נגד הורים - התפרצויות זעם - מדריך להורים

בשנים האחרונות אנחנו עדים למציאות מורכבת ומאוד מושתקת של אלימות מילולית ופיזית של ילדים כלפי הורים, התפרצויות זעם של ילדים בצורה מאוד קיצונית. 

התפרצויות זעם שיכולות לבוא לידי ביטוי גם באלימות וגם בשתיקה, בצורה של ברוגז נוכח, איומים על אובדנות, "אני אעזוב את הבית", "את לא תראי אותי יותר".

התפרצויות שיכולות לבוא לידי ביטוי גם בצורה של סחיטה : "אם לא תתני לי אני לא אלך לבית הספר", "אני חייב שתקני לי את זה... ".

תובענות ונדנוד- תלות שלא מאפשרת להורה חופש בתוך הבית, צמצום מלא של מוטת השליטה ההורית.

ויש גם את ההתפרצויות השקטות שבהן הילד מתפרץ לתוך עצמו, מתכנס, נעלם, בודד, יושב לבד בחדר עם אוזניות, לפעמים אפילו בחושך.

להתפרצויות הזעם האלו שמגיעות בכל מיני צורות וגוונים יש השפעה על התא המשפחתי כולו, על הזוגיות, על תפיסת ההורות ועל מקומם של הורים בתוך התשתית המבנית של התא המשפחתי.

הורים זזים לשוליים, ילדים תופסים את מרכז הבית ומנהלים את עצמם וגם את ההורים.

הורים נמצאים תחת כפייה, עומדים מול הילדים בחשש ומתפקדים באופן כפייתי.

לפעמים הייאוש נעשה יותר נח, מרוב כפייה הורים לפעמים פועלים על אוטומט וזה נראה להם סביר/ נורמלי.

אני קוראת לזה עיוורון הורי, ואין פה ביקורת להורים, הורים פשוט הפכו לעיוורים כי הם מתקשים במציאות של נרמול כפייה ונרמול של התנהגויות אלימות של ילדים להבין את המרחב שבו גדלים ילדים.

העיוורון הוא תוצר של מציאות חברתית, נרמול של התנהגויות סיכון, של מתירנות וחופש ללא גבולות - כל אלו מייצרים עריצות שמשאירה את ההורה עיוור, כבול ובודד.

החוויה של הרבה מאוד הורים היא חוויה של בדידות קשה, כזו שבה הורים מוצאים את עצמם בתחושה של "רק אצלי זה ככה", מחפשים נחמה בפוסטים ברשת, מחפשים מדריכים ופתרונות קסם.

החוויה הזו של הבדידות היא תוצר של בושה, רצון להשאיר את המציאות המורכבת בתוך התא המשפחתי, מתוך רצון לא לפגוע בילד, במשפחה ובעצמם.

שירותים מיותרים שניתנים לילדים תחת איומים/ לחצים הפכו להיות אוטומטיים ומנורמלים.

מסיעים לבית הספר - כי אם לא נעשה את זה הילד לא יגיע בזמן 

מסכימים שהילד ישתה אלכוהול או יעשן - כי אם נתנגד הוא ישקר לנו / יעשה מאחורי הגב שלנו.

משלמים למורה פרטית - כי הילד לא מוכן ללמוד עם המורה הזו כי היא מעצבנת.

קונים בגדים/איפור/נעליים באלפי שקלים כי אנחנו חייבים, כי אחרת הילד לא יהיה מרוצה / יכעס עלינו.

הולכים על ביצים בבית של עצמנו כי הזזנו את ההורה ואת הסמכות הצידה ושמנו את הילד במרכז - במרכז חומרי בעיקר שמשאיר את המרכז הרגשי מוזנח. מוזנח בהיבט שהוא לא מאותגר, לא מתחזק ולא מאפשר למתבגר או לילד לפתח חוסן או הכרה באחר, הכרה בטוב או חלילה הכרת תודה וכבוד מינימלי.

ילד במרכז הופך להיות אנטי סוציאלי עם תפיסת מציאות מעוותת שבה ההורה "חייב לו" והוא עושה לנו טובה שהוא מתפקד, כל תפעול מחייב "תשלום" , שוחד או תחנונים ומריבות.

איך מתמודדים עם מציאות מורכבת של אלימות נגד הורים?

לפני הכול שינוי תפיסתי.

הבנה של התפקיד ההורי, האחריות ההורית לחנך ולשמור ומיקום ההורה בתוך התא המשפחתי.

להבנה הבסיסית הזו יש משמעות ביכולת של הורים לייצר שינוי ולחזור לעמדת השפעה ברורה ונכונה שמאפשרת להורה מוטת שליטה חינוכית ולילד הגנה ולא ניסיון שליטה ושיטור.

סמכות היא לא מילה גסה, סמכות היא כורח תפקידנו ההורי ולא כוח.

אחריות הורית לשמור על נפשם וגופם, לאפשר להם לפתח חוסן רגשי ויכולת לפתוח מצוקות ובעיות בצורה עצמאית ולא בצורה של תלות באחר, הימנעות, אלימות, התפרצויות ועוד.

הורה צריך לתפוס את מקומו בקומה הכי גבוה בבית, במקום שיש לו יכולת לראות את האופק, להבין את כיוון הרוח וגובה הגלים. 

עיניו פקוחות כל הזמן, גם כשהוא ישן, גם כשהוא לא נמצא פיזית - העיניים של ההורה הם הקשר עם הילד, היכולת לייצר מחויבות אישית, היכולת להתבונן בהורה כבן אדם עם רגשות וצרכים ולא כאובייקט מוכה שתפקידו לסדר את המציאות ולהקל על הילד.

לרוב, הורים יענו לי שמיד יש תגובה אלימה (אלימות שקטה או רועשת), מיד המצב עובר מ 0 ל 100, זה יוצא משליטה, הורה מרגיש שאין לו ברירה.

לרוב יש צרחות, איומים, טריקות דלת, נאומי חוצבי לב, הצטדקות והסברים שלא נגמרים.

איך אפשר לשבת בקומה העליונה בבית כשהם פשוט לא שמים עלי ?

בהחלט משימה לא פשוטה , ולכל בית, לכל תא משפחתי יש את הקשיים שלו, הכאבים והפצעים של כל אחד ואחת מבני הבית.

כולם כבר מרגישים "מלאים" במטען רגשי שכל נגיעה בו מייצרת פצצות אטום בתוך הבית.

אבל, חשוב שנזכור את האחריות ההורית, וחשוב שנפנים אם נתעלם זה לא יעלם, זה רק יהיה גרוע יותר.

ולכן, כמה עקרונות חשובים שיסיעו לכם לעשות את השינוי:

1. הורות = אחד , הורים צריכים לתאם ביניהם את האג'נדה החינוכית, לשלב זרועות ולהסכים על מה כן מסכימים, ולתמוך אחד בשני, לעבוד יחד ולא אחד נגד השני/ה. כשיש הורים שעובדים יחד - הסיכוי של התנהגות סיכון להתרחש יורדת, וכשהיא נבלמת על ידי זוג הורים סיכויי ההצלחה גדולים יותר, וההתנגדות הצפויה תהייה עוצמתית פחות.

2. שינוי זה תהליך - אין קיצורי דרך בגידול ילדים - זה משפט שאמא שלי אמרה לי כל החיים, משימת ההורות היא משימה קלה , היא מורכבת והשכר בגינה מגיע בעוד שנים רבות, תפקיד ההורה להיות הגולם ולהיחבט - כדי שהפרפר יחזק את כנפיו ביציאה למציאות שבה הוא צריך לעוף גבוה. שינוי הוא תהליך נחוש שיש בו אתגרים, ככל שהשינוי נעשה בגיל בוגר יותר הוא קשה יותר והכרחי יותר, אין אפשרות להניח לזה ולחכות ש"הצבא יישר אותו", או שהוא "יגדל ויעבור לו". יש לנו אחריות הורית לתקן  ולחנך גם כשקשה.

לכן מילות המפתח שצריך לאמץ: נחישות, חמלה, אמונה בדרך, אופטימיות ודיוק המטרה ההורית.

3. חוסן הוא תוצר של התמודדות - כשאני כהורה רוצה לפתח חוסן רגשי שישרת את הילד שלי בחייו הבוגרים אני חייב לאפשר לו לפגוש את המציאות. גוננות, שליטה, מתירנות, זרימה - לא מאפשרים לפרט להתמודד עם מציאות החיים. זו החלשה מתוך כוונה טובה ורצון של הורים להיות טובים תוך כדי התעלמות מצרכי הילד  - חוסן ויכולת התמודדות. 

חוסן הוא תוצר של התמודדות עם חוסר וודאות, יכולת פתרון בעיות, עצמאות, ביטחון עצמי ורגשי, התנסות, עמלנות, יכולת ביצוע טרנספורמציה ועוד - על אלו לא יכולים להתקיים תחת הורות של ריצוי, מתירנות שתיקה, פחד והורים שהפכו להיות רק חברים של הילדים, או כאלו שמשחררים, או מי שמסדר הכול ופותר כל בעיה.

הבנה הורית נדרשת : חוסן מתפתח בהתמודדות, כשקשה לילד הורה צריך לזוז הצידה ולאפשר למציאות "לחנך" ללמד, גם להכאיב, לתסכל כל טווח הרגשות לגיטימי - תתבוננו בו ותתמכו בו, תאפשרו לו לצמוח מתוך החוויה, חוסן הוא תוצר של חוויה במציאות החיים ולא תוצר של רוגע ושלווה והעדר התמודדות.

תשבו בקומה למעלה ורק תשגיחו שהילד לא יתבע, תעצרו בנקודת ה"אל חזור" אבל תאפשרו לו להתמודד, תבינו שברגע הזה הוא צומח, תגייסו את החמלה ולא את הרחמים.

4. כשהסיר לחץ מבעבע - עוצרים הכול - אי אפשר לחנך ילדים תוך כדי סיטואציה. תלמדו לא להיכנס לוויכוח, להמתין שהרוחות יירגעו, להגיב בזמן שנח לכם ולא למול פינג פונג של ווכחנות - שזו אסטרטגיה מולכם והורים נופלים אליה כל פעם מחדש.

כשאני כהורה לא מגיב בזמן מצוקה/ מריבה / להט - אני מלמד את הילד לדחות סיפוק, להשהות תגובה, לחשוב מהשכל ולא מהרגש, לחפש פתרון ולא לחפש אשמים.

זו היציבות ההורית הנדרשת! כדי לאפשר לילד להרגיש בטוח, מול אדם יציב ולא חזק או כוחני, כזה שקשוב ויחד עם זאת מחליט ומכווין, כזה שיודע, כי יש לו וותק פה בעולם ואני יכול לסמוך עליו. (לסמוך על האחר ולתת אמון באחר זו תכונה שמאפשרת לילדים בריאות נפשית, זו הדרך ללמד אותם, כיום ילדים מתקשים מאוד לתת אמון באחר, אפילו בהורים קשה להם ממש לתת אמון).

הורה יציב זה הורה שלא נכנס לעימות - ולא מייצר הסלמה של השיח, הוא עומד ניצב ואומר את דברו, מתוך אחריות ולא מתוך שליטה, מתוך כוונה ולא ממקום של פחד.

כשהורה מדבר ובו בזמן לא מאמין לעצמו, שהורה מדבר ויודע שהילד "זורק עליו" זה בדיוק מה שיקרה. יש פה הבנה אימונית שהורה חייב להבין שפיו וליבו שווים, שיש כוונה למה שנאמר ושהורה משנה את דרכו ויוצא מהבדידות ומהבושה, מגייס תמיכה וחוזר למרכז הבית.

כשזו המנגינה של השיח ההורי - ההתנגדות של הילד המתפרץ תקטן.

יש כאלו שזה ייקח להם זמן, ויד ילדים שילמדו את זה מהר מאוד, התפקיד ההורי נחישות.

בנוסף לעקרונות התפקוד הללו, יש גם עבודה פנימית חשובה שמתחילה בהתבוננות כנה על הבעיה, ולא בתיאור הבעיה כ"גיל ההתבגרות", או "כולם ככה", או בסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו כדי לא לכאוב :" אני מעדיפה שהוא ירביץ לי ולא ירביץ בחוץ, הוא פורק זעם" - זו תפיסה שגויה מיסודה שמשאירה את ההורה בשוליים, ולא מאפשרת  לילד ללמוד לכבד, לקבל גבולות ולשלוט בכעסיו.

כנות - הורה צריך להיות כנה מול עצמו, לקחת אחריות על המצב ולהבין שהוא "הולך על ביצים" ועוד יותר מזה שזה מתחיל להרגיש לו לא בנח, להבין שהוא מרגיש מאוים בבית של עצמו, לפעמים מושפל, מנודה, מפוחד.

לא אשכח את הילדה בת ה 14 שאמרה לי "אני רציתי לראות אותו מושפל, רציתי שהוא יתחנף אלי ואני אראה לו מזה..." 

תחשבו על חוויה של ילד שעומד מולו הרבה זורם, או חושש - זו תחושה קשה של העדר ביטחון, כילד עומד מול הורה, שהוא תלוי בו, שאמור להיות "אלוהים" עבורו, מגן עליו וכו' - כשהדמות הזו הופכת לאובייקט מתופעל עד כדי השפלה ותפיסתו כמובן מעליו - זה משאיר את הילד בתחושה שאין לו על מי לסמוך בעולם, שהוא בודד, ואז הוא מתחיל להתנהג כשורד בשדה קרב ולא בבית שאמור לספק לו עטיפה.

להודות בפני עצמנו שזה המצב ואי אפשר להמשיך ככה, זו האחריות ההורית הבראשיתית שמקדמת אותנו לעבר הליך השינוי, החזרה של הורה לקומה הראויה לו בבית.

שאלת הכוונה: 

אם הייתי שם מצלמה נסתרת בבית, ומישהו היה צופה בה, מה הוא היה אומר ? האם הוא היה מוכן לחיות כמוני ? 

מה התחושות שעולות בי כשאני מתבונן בצילום הזה? : ביזוי, השפלה, אנטי סוציאליות, חוסר כבוד, אלימות, החפצה ? 

מכאן, 

מחויבות לעצמי כהורה - קבלת החלטה להפסיק להיות אובייקט, להפסיק להיות מושפל ולא להסכים לקבל התנהגות חסרת כבוד, כפיות טובה, אלימות על כל גווניה.

לעבוד מהצד של ההורה המגיב לצד של ההורה המנהל, מחליט, שומר וכזה שיושב בקומה העליונה בבית.

לעבור ממציאות של קורבן פאסיבי - לסוכן אקטיבי שפועל ולא נשאר כנוע מול המציאות.

אבל איך אני עומד מול הילד המתפרץ/ האלים ?

 1. מעבר מבקשות, שוחד, פיצוי, ריצוי - להכרזה, הגדרת הגבולות והכללים, לנהל ולא להיות מנוהל.

2. לשבור את תקרה הבושה - אני כהורה לא מתבייש, הוצאת הסיפור החוצה, לאיש מקצוע, לחבר, מורה, יועצת, רופא, שכן - כל בוגר משמעותי שיכול להצטרף ולתמול בהורה, שימו לב, לתמוך בהורה ולא בילד.

הצטרפות של מבוגר מתווך, מורידה  את ההתנגדות בצורה משמעותית, מאפשר לילד "לרדת מהעץ" ולהושיט יד להורה.

3. מחוות ולא פינוקים - אפשר לעשות מחווה שמאפשרת לילד להרגיש שחושבים עליו, שאכפת לנו ממנו. כי לרוב הוא בטוח שאנחנו נגדו.

לכן, לשים לו פתק בתיק, שיהיה לך יום נעים, לשלוח הודעה מתעניינת, להזמין לצפייה משותפת בפרק בטלוויזיה, להתייעץ אתו, להיכנס לחדר לשאול לשלומו, להכין לו אוכל שהוא ממש אוהב. 

על אלו הם מחוות שמאפשרות לילד לשנות את התפיסה למול הוריו ולרכך את חומת הבטון הקרה שהם עוטים על עצמכם כדי להישאר במקום הכוחני, שהוא מקום לא בטוח, ומאוד חלש - כי מי שחזק לא צריך כוח.

ואין פה כוונה למחוות של טיסה לחו"ל, לקנות להם רכב, ללכת למסעדה, לקחת לשופינג... מחווה זה משהו רגשי ולא חומרי.

יש לי שליטה רק על עצמי - הורה צריך לפעול מתוך סט ערכיו והאחריות ההורית שלו, לכל הורה יש את הערכים שלו והחוקים שלו שיכולים להיות שונים בין בית לבית.

יש משפחה שחשוב לה מצוינות, יש משפחה שחשוב לה יהדות ומצוות וכו הלאה.

אין ערכים לא נכונים או תרבות לא נכונה - יש חינוך לפי הערכים והאג'נדה החינוכית שצריכה להיות מסודרת עם מטרות ברורות. לרוב, המטרה היא להכין את האדם להתמודדות כבוגר עצמאי בעל ערך וכבוד לעצמו ולאחר. אם יש לכם מטרות נוספות או אחרות תדייקו אותם.

זכרו - יש לכם שליטה על מה שאתם אומרים, מחליטים ומבצעים.

לא תמיד תקבלו תגובה, בעיקר לא בהתחלה.

לא תמיד מה שתבקשו יקרה מיד, אבל המטרה היא לייצא עקומת למידה ושינוי שמצד אחד מייצרת תנועה, כבוד, יכולת שיח וגבולות ברורים של התנהגות.

ומנגד, הורה שצריך לכבד את הילד, לתת לו דוגמה אישית, נוכחות הורית ובעיקר יציבות ותחושה של ביטחון, התמדה ואהבה בלי תנאים.

שינוי יתרחש בהתאם לנחישות שלכם, למצב הרגשי של הילד ולאופי של התא המשפחתי שלכם.

 המטרה לשנות את התנאים לאלימות - לייצר להורה יכולת לנוע בביתו כשהוא לא חושש, ולעמוד במחויבות הזו לעצמכם.

זה מוציא את ההורים מהבדידות ומהבושה - וגם מוציא את הילד מהבדידות האמיתית שהוא מנסה לכסות בשקרים, סודות, אגו, אלימות ועוד.

יש פה תהליך הדדי שמרפא את הילד ואת ההורים.

הפסקת השירותים המיותרים - מעבר לשירות מוגבל הוא חלק נוסף ומשלים במענה ההורי, דרך הפסקת השירותים המיותרים אני מאפשרת לילד לצמוח, להיות אחראי, להרגיש בעלות וחיוניות ונחיצות.

אני מתבוננת בו כיכול ולא כמוגבל או חרדתי ואני מסייע לו באמצעות ההתבוננות ההורית החדשה להרגיש בעל ערך ולא נטל, בעייתי, חסר יכולת וכו'. 

אפשר להספיק להקפיץ לבית הספר - זו דוגמה בלבד ויכול להיות שהיא לא נכונה לכל הורה, כי לכל משפחה צריך לבנות את המענה הנכון עבורה שעומד מול המטרות ומול היכולת / המסוגלות של הילד בשלב הספציפי במהלך השינוי. אבל כדוגמה, הפסקת ההסעה מטרתה לחייב את הילד להגיע בצורה עצמאית, לצאת בסמן, לקחת אחריות, עצמאות ולהתמודד עם האתגר.

דוגמה נוספת : ילד שמכור למסכים, אפשר להגביל דרך שיח, דרך הבנות, הסכמים וכו' - ואפשר לנתק את הקו, נכון ילדים יכולים לרכוש לעצמם קו חדש. עדיין יש פה תגובה שמנוהלת על ידי הורה, בשליטה של ההורה, פעולה שמשנה את המציאות של הילד והיא חלק מתוך מערך שלם של שינוי שהורה נדרש לעשות כדי לייצר מערכת יחסים הדדית ומכבדת.

אפשר להוציא את המסך מהבית, לשלול ציוד, ולפעול באופן חד צדדי מתוך הבנה של מי שיושב בקומה העליונה בבית ומנהל את הבית ואת המציאות עם מבט לאופק ואחריות על החינוך ולא מתוך רצון להיות הורה טוב, או הורה מגניב.

הורה מודיע : 

קונים מגפון ומודיעים בהחלטיות : שאנחנו כהורים לא מוכנים יותר להמשיך להיות מוכים, מושפלים, לא נראים וכו'.

יש פה לקיחת אחריות ומנהיגות - שמסמנת גבול ברור של מה מותר ומה אסור, בדר"כ הגבול לא ברור, כי לרוב הוא לא נאמר, או שהוא נאמר ולא נאכף ולכן אין לו משמעות.

אנחנו מודיעים ולא מנהלים מו"מ עם הילדים שלנו, כי אנחנו לא נמצאים איתם באותה קומה של הבית.

יש לנו אחריות ויחד איתה סמכות, אנחנו לא צריכים להיות פופולריים אנחנו צריכים להיות הורים.

ככל שההתנגדות למול ההכרזה הזו תהיה דרמתית יותר, כך צריך להבין עד כמה המצב הזה חמור ומחייב שינוי, ככל שתהיו נחושים יותר כך הדרך תהיה קצרה יותר.

 התנגדות היא צפויה, ואנחנו כהורים צריכים להיות מוכנים לעמוד שם ולהרגיש בטוחים ולא מותקפים.

שירותים מזיקים - החלשה - הזנחה - קידוש פרטיות ועוד.

ילד שכל היום במסך, מחליף יום ולילה, כסך בלי הגבלה, הגשת אוכל לחדר, שירותי וולט, איפור מוגזם בגיל צעיר.

כל אלו הם שירותים שמזיקים לבריאות הנפשית, הרגשית וההתנהגותית של הילד.

ויש לעצור אותם ולהגביל אותם.

שירותים מזיקים נוספים יכולים להגיע בניסיון הורי למנוע קושי וחרדה - לסדר את המציאות כדי שלא יהיה קשה.

הורים שעובדים מהבית כי הילד לא רוצה להישאר לבד 

הורים שהולכים על ביצים ולא מגיבים להתנהגות לא אדפטיבית 

אקומודציה הורית - שינוי המציאות כדי שלא יהיה לו קשה.

הרגעות - לפני ש-המציאות מגיעה, הורים כבר בודקים איך למנוע את המציאות כדי לא להעמיד את הילד ב"מצוקה" .

 קידוש פרטיות : זה הנייד שלו אני לא יכול להציץ, נכון הורה לא יכול להציץ, אבל הורה מחויב לבדוק ולדעת שהילד שמור ומוגן ולא חשוף לתכנים או פעילות לא מותאמת.

פרטיות היא נרכשת ולא מקודשת, הורה לא יכול בחסות הפרטיות להשאיר ילד מוזנח בתוך מרחב הרשת בלי הגבלה, הכוונה, הדרכה וליווי.

שירות מזיק נוסף - הזמינות ההורית - הורה לא צריך להיות זמין, הוא חייב להיות נוכח, כשילד מצלצל בלי הפסקה ולא מכבד את ההורה, דורש תגובה עכשיו, או שהורה עכשיו יבוא לקחת אותי מבית ספר וכו' - זה שירות מזיק שלא מאפשר לילד לכבד סובייקטיביות של האחר, להבין את האחר ולכבד. כך הם מתקשים ליצר מערכת יחסים הדדית, עסוקים בעצמם ובסיפוק בלתי פוסק של הצרכים שלהם.

הורים יכולים לאפשר לילד להמתין, ולכבד.

ככל שהורה עושה יותר התאמה כדי להרגיע את המצב ואת החרדה, כך החרדה עמוקה וגבוהה יותר ורמת התפקוד התקין נמוכה יותר.

 גם פה יש תהליך.....

הורדה של השירותים המזיקים בצורה הדרגתית 

כל השירותים המיותרים והשירותים המזיקים צריכים להיפסק בצורה הדרגתית: 

הכינו לכם רשימה של השירותים הללו, למול כל ילד במשפחה.

תנו לבן או בת הזוג לדייק עבורם את הרשימה, כי בטח יש שירותים שאתם עושים ולא רואים, כאלו שהפכו להיות "סבבה". 

תתייחסו לשירותים מכל הסוגים:

1. שינוי ההתנהלות ההורית כדי שהילד לא יכעס או כדי שהוא יסכים לעשות משהו וכו'.

2. כסף - האם ניתן עבורו כסף שהוא יכול היה להשיג לבד (זה כמובן תלוי גיל), והאם יש הכרת תודה, הערכה בגין המאמץ שלכם: 

רישיון נהיגה, טלפון, מותגים, שיעורים פרטיים, כסף לבילוי , מסעדות, ציפורניים, איפור, חוגים ועוד.

3. זמינות ושירותי הרגעה ופתרון בעיות - שירות מזיק ביותר, שמצריך מהורה לעצור ולנח, להתבונן בילד כיכול / מסוגל, להאמין בו ולאפשר לו להתנסות. הורים לרוב חוששים מהתגובה של הילד, זכרו ככל שאתם יותר חוששים כך הפעולה יותר נחוצה והתפקוד יותר נמוך.

4. שימוש במסכים - עד כמה המסכים מנהלים את הילד? האם הוא מכור?

5. שוטטות וחופש - שעות חזרה הבייתה, שתיית אלכוהול , סמים , עישון - כל זוג הורים צריך לבחון האם יש גבולות או שיש צורך להחזיר את גולני לשמור על הגבול.

תכינו רשימה ותתחילו לפעול, 

אחד אחד, לפי הסדר, תתחילו במה שמפריע לכם כהורים, מה שפוגע באיכות החיים של ההורים לפני הכל.

תודיעו לילד על השינוי הצפוי, ויש דרך לעשות את זה בצורה מותאמת עבור כל ילד, לפי צרכיו ולפי המשאבים של ההורים. 

ועוד הבנה : 

אנחנו לא מתווכים את המשפט : "אנחנו עושים את זה לטובתך " - כי אני מזכירה שהוא כבר לא מרכז הבית, חשוב לשנות את הנרטיב של השיח, ולדבר על מי שיושב בקומה העליונה.

אנחנו החלטנו להפסיק את שירותי ה...... כי זה נראה לנו נכון, זה חשוב לנו, זה טוב עבור הבית, עבור היחסים.

אנחנו מדברים בגוף ראשון על עצמנו ועל הרצונות שלנו והצרכים שלנו, כדי לנוע למקום שבו הילד יתחיל להבין שהוא לא מרכז הבית ולא מרכז העולם. הוא חלק מצוות, מקבוצה. והוא שייך למשפחה ויש לנוכחות שלו השפעה על התא המשפחתי.

 זה מסר שמחזק חוסן ומאפשר לפרט להבין את הנחיצות והערך שלו בבית, כי אנחנו דורשים ממנו ומאמינים לו, ולא עושים עבורו ומחלישים אותו.

שלב הביצוע: 

הקטנה של האקומודציה ההורית וחיזוק החוסן, והגברה של יכולת התפקוד. 

חיזוק התחושה של ההורה והיכולת שלו לנוע בבית כשהוא זקוף ומואר ולא עצבני ושפוף.

זה המאני טיים, זה המבחן האמיתי.

וכאן הורים יכולים להיות זקוקים לפעמים לליווי, הכוונה, יעוץ, עזרה.

תקבלו עזרה של כמה מפגשים זה יסייע לכם להיות יציבים יותר.

לסיכום,

תהליך של החזרת הסדר לבית, סידור השורות והצבת ההורים במקומם הראוי, מקום שמאפשר להם להיות נוכחים בחיי הילדים הוא תהליך שיכול להיות קשוח ויכול להיות קל יותר.

כל מקרה לגופו של עניין, אבל התהליך הזה של ההבנה הוא משמעותי, הוא זה שמאפשר את הביצוע, מחזק את ההורה ובדרך הזו בונה את היציבות הרגשית של הילד, את תפיסת העצמי שלו ואת היכולת שלו להרגיש בטוח ובעל ערך.

רוצים לקבל את ההכשרה שמלמדת את כל העקרונות להפעלת סמכות שאינה אלימה ואינה מתנגדת? 

מוזמנים לנבחרת קרטוני הביצים - כל הפרטים פה - הורים מפסיקים ללכת על ביצים

^{למאמרים נוספים} : הילד לא רוצה ללכת לטיפול 

 שקרים של ילדים 

כותבת המאמר - ליאורה חיים