
טקסט לדוגמא
אחת התופעות הכי נפוצות שאני רואה בעבודה עם משפחות היא זו:
הורה אחד נהיה יותר ויותר דורש ונוקשה, והורה שני נהיה יותר ויותר מגן ומוותר.
ככל שאחד מתחזק, השני מתרכך.
ככל שאחד מתרכך, השני מכפיל את הלחץ.
שניהם רוצים את טובת הילד.
שניהם פועלים מאהבה אמיתית.
ובכל זאת - התוצאה היא שהילד נמצא בין שני קטבים, ושני ההורים מותשים ומתוסכלים.
ההורה הדורש רואה שאין מי שמציב גבולות, אז הוא מרגיש שהוא חייב לעשות את זה כפול.
ההורה המגן רואה שאין מי שנותן חום, אז הוא מרגיש שהוא חייב לפצות. שניהם מנטרלים אחד את השני בלי שום כוונה רעה - ובמקום להשלים, הם מבטלים.

הנדנדה ההורית לא באה מחוסר אהבה, היא באה מחוסר ביטחון.
כל אחד מהצדדים מרגיש שהוא צריך "לאזן" כי הוא לא סומך שהצד השני יעשה את חלקו.
הפתרון האמיתי לא טמון בהסכמה על כל פרט - אלא בבניית אמון בסיסי בין שני ההורים שכל אחד מהם יעמוד בחלקו.
כשזה קורה, הילד מרגיש קרקע יציבה מתחת לרגליים.
ולמה זה חשוב?
כי ילד שחי בין שני קטבים לא לומד לפתור בעיות - הוא לומד לנצל פערים. וזה בדיוק ההפך ממה שרוצים עבורו.
אם אתה מרגיש שאתה ובן הזוג "מושכים לכיוונים שונים" יותר מדי - זה לא בעיית תקשורת, זה נדנדה שאפשר לעצור אותה. ואני יכולה לעזור לך בדיוק בזה.
קישור לפרק המלא עם חיים עומר - פרק 19 - פה בערוץ הפודקאסט