כלוא בתוך גוף זר


2 דקות קריאה

עולמם של הטרנסים מסקרן אותי מאוד, 

עד לא מזמן חשבתי שאני מכירה ויודעת, אפילו הייתה לי סוג של דעה מגובשת, דעה שיפוטית שקבלתי די עם עצמי.

שיחה מרגשת עם שרית בן שימול "אמא גאה" לילד שעבר תהליך לשינוי מגדרי פתחה בפני עולם חדש שלא הכרתי.

דרך שרית למדתי על ההתמודדות של הורים ומשפחה עם תהליך כזה בתוך הבית,

הצלחתי בעזרתה לכמה רגעים להיות שם בצד השני,

בצד של ההורים ולהבין כאימא מה המשמעות של החלטה כזו אמיצה.

היא אפשרה לי להתבונן מנקודת מבט לא שיפוטית, נקודת מבט מכילה, מרחיבה ובעיקר חומלת ולא מרחמת.

הריאיון עם שרית טלטל אותי, הרגשתי סוג של אשמה וכעס על עצמי.  

כשיצאתי מתוך עצמי והתבוננתי על ההתנהלות שלי ראיתי יהירות, חוסר קבלה, שיפוט ובעיקר חוסר הבנה.

החלטתי להפיץ את הריאיון עם שרית כדי לאפשר לכולם להרחיב את העדשה, לפתוח את הלב, להקשיב, להבין וגם לקבל קבלה גמורה את האחר.

תהליך של שינוי מגדרי בגיל ההתבגרות, 

הבנה של התהליכים הפנימיים שעוברים מתבגרים/ות  סקרנה אותי והתחלתי לצפות בסדרת דוקו שליוותה חמישה מתבגרים בתהליך של שינוי מגדרי, 

חייבת להודות שהייתי מרותקת.

למדתי על הקהילה הלהט"בית המון, שיניתי את דעתי עליהם, למדתי המון ובעיקר התרגשתי מהאומץ שלהם (בגיל מאוד צעיר), מהיכולת הנפלאה שלהם להביט פנימה לתוך עצמם, לאהוב את עצמם ולצאת באומץ בלי פילטרים מול המשפחה, החברה, המדינה ולומר:  "זה אני" .

אני לא כמוך אני אחר וככה אני בוחר לחיות את חיי.

זה מרגש בעיני וראוי להערצה.

אחד המתבגרים בסדרה טרנס קידס נגע לליבי מאוד, 

עופרי, הוא ריגש אותי במיוחד בכנות שלו, בתעוזה שבו ובהבנה שלו את עצמו.

כל מהלך השינוי שתועד לאורך 3 שנים היה מרתק, הכוחות של המשפחה, של אמא של עופרי, 

ההתלבטויות של הסבתא שגם היא עברה תהליך ארוך, היו מעוררי השראה עבורי.

אז הזמנתי את עופרי לספר את הסיפור האישי שלו כאן בבלוג שלי,

לתת כוחות ולאפשר לעוד מתבגרים צעירים שחווים חוסר שלמות או חוסר התאמה בן המין הביולוגי למין המגדרי שלהם להבין שהם לא לבד, 

לקבל מידע ובעיקר תמיכה ועידוד.

מוזמנים לקרוא סיפור על אומץ, קבלה עצמית, נחישות והצלחה

טרנסג'נדרים, להטעופרי לפני השינוי המגדרי ואחריו 

שלום עופרי, מתרגשת לשוחח אתך ואני אשמח שתספר לנו קצת עלייך?

אני בן 19, עובד, לא התגייסתי לצה"ל – היו לי קצת בעיות אתם

את תהליך השינוי המגדרי התחלתי לפני כ – 5 שנים, הייתי אז בן 14

עופרי ספר לו קצת איך הרגשת לפני שהחלטתה לשתף את המשפחה בתחושות שלך, ואיך זה קרה?


לא תכננתי את היציאה שלי מהארון, זה קרה  די בטעות

הייתי בטיול בלונדון עם אימא שלי, התארחנו את אצל דודה שלי (אחות של אימא)

התכתבי בלילה עם חברה טובה, הנחתי את הטלפון במסדרון בטעינה ואימא שלי קראה את ההודעות שלי עם אותה חברה.

כשהיא קראה את ההודעות היא כבר הבינה,

אני ידעתי שהיא קראה כי ראיתי שההודעות נקראו

זה היה מצוין מבחינתי שהיא גילתה דרך ההודעות , לא היה לי מושג איך להגיד לה את זה.


אז בעצם הגילוי, היציאה מהארון הייתה בטעות, בלי שתכננת. מתי בעצם גילית על עצמך שאתה גבר ולא אישה ? מה גילית על עצמך ?


לאורך השנים הייתה לי הרגשה שמשהו אצלי לא בסדר, לא חשבתי שאני לסבית.

הרגיש לי תמיד שאני גבר מאז ומעולם, כשהייתי קטן בגן בבית ספר כיתה א', תמיד הרגשתי שאני גבר .

אבל הבנתי שאני לא אמור להרגיש ככה.

הייתה קטגוריה מסוימת והבנתי שאני צריך להשתייך אליה.

שיער ארוך, בגדים, צבעים - אני בת אני צריך להיות בת , ככה זה.

מאיזה גיל הרגשת שאתה בן ? בגיל צעיר ממש ? 

הדחקתי את זה עד גיל מאוחר, חשבתי שככה זה, הייתי ממש קטן, לא הבנתי מה קורה לי.

כשהגעתי לחטיבה, הבנתי שמשהו לא בסדר, רק שלא הבנתי מה לא בסדר.


הגעתי לחטיבה לפני 6 שנים, היה שיח על הקהילה הגאה, המונחים הומאים, לסביות הם מונחים מוכרים. 

אז, לא היה שום שיח על טרנסים, היום כבר השיח הוא פתוח יותר.

כשהייתי בגיל 12 לא הכרתי את העולם הזה, זה לא בשיח החברתי.

בתחושות שלי לא הרגשתי לסבית, הרגשתי שאני גבר, הרגשתי שאני לא במגדר המיני הנכון לי, שזה לא אני.

עם הכניסה לגיל ההתבגרות כבר הבנתי שמשהו לא בסדר

חיפשתי בגוגל -  " אני מרגישה שאני בן "  התוצאה קיבלתי הייתה ויקיפדיה .

זה שאב אותי לשעות של קריאה וחיפושים ברשת,

עד שהגעתי למושג טרנסג'נדר.

ידעתי הנה  זה אני !  זה הרגיע אותי, ידעתי שיש לי הגדרה .

טרנסג'נדרים, טרנסים, הדרכת הורים,הקהילה הגאה, להטעופרי אחרי השינוי 

בעצם חיפשת לעצמך טייטל / הגדרה שלא הייתה לך עד אז  ?

נכון, וזה העציב אותי שלא ידעתי מי אני ?

חשבתי שאני היחיד בעולם, זה העציב אותי שלא הבנתי מה קורה לי וזה הכאיב לי.

כשמצאתי את ההגדרה של טרנס זה ממש הרגיע אותי, אפילו שהבנתי שזה קשה מאוד, הבנתי שאני הולך לתהליך אחר, מורכב ובעיקר לא מקובל.

 

מבחינה חברתית גיל החטיבה כיתה ז' זה משבר גדול, איך אתה מגיע לחטיבה עם כל הסיפור הזה?

בשנתיים האחרונות של היסודי עברתי בית ספר בגלל מעבר דירה,

לא היה לי טוב ביסודי, היה לי קשה שם.

מעבר סירה ומעבר לבית ספר יסודי אחר בכיתה ה' - היה מעבר קשה עבורי, זה היה נורא, אני ממש סבלתי.

בכיתה החדשה לא דברו איתי, לא היו לי חברים, היה לי חבר אחד שהוא חבר שלי עד היום.

וזה היה נורא מבאס. בכל זאת עברתי את זה, התעסקתי כל הזמן,

הייתי ילד (אז ילדה) מוזר, כי לא מצאתי את עצמי, אם הייתי מוצא את עצמי לפני, כנראה שהיו לי יותר חברים – היום אני מבין את זה בהסתכלות אחורה.


בעצם השנתיים האלו היו נוראיות עבורי, ודווקא בחטיבה הכרתי פתאום המון המון חברים,

היו לי המון חברות, אז היית מבחינה חיצונית כנקבה, לא הייתה לי בעיה חברתית.

היו לי הרבה חברות, שמחתי מאוד שיש לי חיי חברה,

ושוב החלטתי להתעלם מהתחושות הפנימיות שלי,  הדחקתי את זה שוב,

לא רציתי לקלקל, סוף סוף יש לי חברים .

בסופו של דבר הבנתי שככל שאני אגדל וככל שזה ימשיך לבעור בי זה יהיה יותר גרוע,

הבנתי את זה בסוף כיתה ז'

את זה  אתה מבין מתוך קריאה ברשת, מתוך למידה עצמית שלך על עולם הטרנסים ?

התחלתי לקרוא המון, ראיתי סדרות בנושא , בעיקר בחו"ל כי בארץ לא היו סדרות בנושא.

בגלל זה גם השתתפתי בYES  דוקו, עצוב שרק ב 2018 יצאה סדרה כזו בארץ.

השתתפתי בסדרה שצולמה כ 3-4 שנים

עד הצילומים לסדרה הזו אני בעצם לא מכיר כלום,

זה מבאס כי לא ידעתי איך מתייחסים לזה כאן בארץ,

כל המחשבות, התהיות, ההתלבטויות והחששות האלו בעצם בראש של ילדה (אז) בת 13?

כן, ממש כך, זה מעסיק את הראש בכל רגע נתון

חגגת בת מצווה ?

כן, זה היה בסדר ...חחחח

עשיתי את זה כי הייתי חייב, הזמנתי 5 חברים , הייתי בשמלה בדיוק 5 דקות ומיד החלפתי בגדים , עשיתי את זה עבור ההורים שלי .

עד גיל 14 כשהגעתם ללונדון, ההורים לא ידעו כלום ? לא הרגישו שום דבר שונה ?

בדיעבד הם אמרו שהרגישו שמשהו לא רגיל, רק שהם לא ידעו מה ?

לא שיתפתי, זה דבר גדול, אנחנו לא מקורבים לעולם הזה, אין לנו הכרות בתוך המשפחה עם  קהילת הלהט"ב, אני הראשון במשפחה.

עד אז אף אחד לא ידע ולא הכיר את הקהילה הזו בתוך המשפחה שלי.

כשאתה גדל בחברה "נורמטיבית" ואין לך קשר /הכרות אישית עם הקהילה, זה לא נושא שיעניין אותך בסה"כ .

אימא שלי אומרת שהטרנסג'ר היחיד שהיא הכירה זה דנה אינטרנשיונל, מבחינתה זה הדבר היחיד שהיא הכירה.

ההורים שלי והמשפחה נורא נבהלו בהתחלה, עכשיו, אחרי 5 שנים אנחנו מאושרים

אמא שלך קוראת את ההודעות שלך בנייד באותו לילה כשאתה ישן  ומה בעצם היא מבינה? 

היא ראתה את המילה טרנסג'נדר, היא נבהלה, היא הלכה מיד לדודה שלי (היינו בלונדון) שם יש הכרות טובה יותר עם הנושא, דודה שלי ידעה מה זה, בתודעה זה קיים שם בצורה יותר משמעותית.

בארץ עשו כברת דרך, אבל עדיין אין מספיק מודעות לנושא הזה ואנשים לא מכירים את העולם הזה, יש לאנשים דעה שמושפעת בעיקר מהליידי בוי, תאילנד, דראג וכו'.

בעצם דודה שלי אמרה לה אל תגידי לה (לי) כלום עכשיו, בואו נסיים את הטיול תחזרו לארץ תדברו , אתם לא במדינה שהיא מכירה, את לא יודעת איך היא תגיב, תגיעו לארץ תדברו, דודה שלי פשוט תפסה את אימא שלי בידיים.

טרנסים, טרנסג'נדר, להטעופרי

אני יכולה לתאר לעצמי מה עבר עליה שם בתור אימא שנחשפת למידע כזה, זה קשה לשאת דבר כזה בבטן 


היא שמרה את זה בבטן ולא דברה על זה, שלושה ימים לפני הסיום טיול, היינו רק אני ואמא ( אבא ואחי היו בארץ) ואני ידעתי שהיא קראה את ההודעות יש את ה V הכחול – זה היה לי ברור שהיא קראה,

מחד, הרגשתי סוג של הקלה גדולה שזה יצא החוצה הסוד הזה, ומצד שני לא ידעתי איך להתמודד עם זה

פחדתי לספר את הסיפור הזה – בתודעה שלי ראיתי אותם זורקים אותי מהבית,

זה מה שרואים בפריים טיים, אנשים שזורקים אותם מהבית או דיווח על טרנס שהתאבד וכו' – לא רואים משהו שמח בנושא הזה

בטח בגיל 14 כשאתה מבין מה קורה לך, אתה שומר את הסוד הזה כי אתה מבין שאם אתה מגלה אותו זה אסון, אתה מפחד שבעצם לא יקבלו את זה בשום אופן.


חשבתי גם על המשפחה המורחבת, איך הם יגיבו לדבר כזה?

בכל זאת סבא וסבתא שלי מבוגרים, לא חשופים לעולם הזה. מה הם יגידו לי על דבר כזה?

הם ידברו איתי בכלל ?, אלו המחשבות שרצו לי בראש אז.

החברים שלך לבית הספר ידעו ? 

רק אחת מהחברות ידעה, אבל כשסיפרתי כולם אמרו ידענו שזה יקרה, הם הרגישו שאני תמיד אחד מהחברה, לא היה הרבה שינוי, עם ילדים זה אחרת זה הרבה יותר קל וזורם.

לקראת סוף הטיול , כשכבר ידעתי שהיא קראה את ההודעות, הייתי מושך אותה בחניות בגדים ישר לבנים, ולא אומר לה למה.

הייתי קונה בגדים של בנים והיא לא אמרה לי כלום ,

בדר"כ היא הייתה מאירה לי שזה לא יפה.

חייב לומר שאימא שלי מדהימה והיא לא מנעה ממני כלום אף פעם,  אבל היא כן הייתה מעירה לי על לבוש גברי, מאותו רגע היא לא העירה לי בנושא.

כשהבנתי שהיא לא אומרת לי כלום, כל סוף הטיול קניתי בגדים של בנים זה היה מקסים בעיני

כל שלושת  הימים האלו שאני יודע שהיא יודעת, לא פתחתי את זה מולה, פחדתי שזה יהרוס לי, 

פחדתי שיקרה משהו, לא הייתי בבית, לא הכרתי, רציתי להנות עם בני הדודים שלי ולסיים את הטיול בלי דרמות.

חזרנו לארץ, וגם אז לקח שבוע עד שהעזתי לדבר איתה בכלל,

גם אמא את הידיעה הזו שבוע ימים לעצמה? , נשמע שגם לה היה קשה מאוד לקבל את זה, להתמודד עם זה.


כן אני חושב שהיא נורא פחדה מזה

חיכיתי שאח שלי ואבא שלי יירדמו ואז ניגשתי אליה לסלון ואמרתי לה:

" אמא אני יודע שקראת לי את ההודעות שהייתי בלונדון",

ופשוט התחילה להתפתח שיחה על מה עושים

השיחה הייתה מאוד עניינית ולא רגשנית

הסברתי אני ככה וככה, אני מרגיש גבר זה לא משהו שיכול  להשתנות  

עכשיו את צריכה לעזור לי, או שאני עוזר לעצמי

והיא אמרה אוקי סבבה,

מחר בבוקר אני מתקשרת למי שצריך, נקבל מידע  ונראה מה עושים .

ואווו, אני לא  חושבת שיש עוד אמא כזו!!

האינטסיטקט הטבעי זה לומר אולי את מבולבלת ?, את בטוחה ? תחשבי על זה וכו' 

נכון, וזה לא קרה היא הבינה אותי, קבלה אותי ולמרות שאני בטוח שזה לא היה פשוט עבורה.


מהכרות עם חברים שעברו תהליך כזה , אימא שלך זה מקרה מיוחד, אני מכירה הורים שנכנסו לסוג של אבל, כאב, חוסר קבלה וכו'


יש הרבה הורים שמתקשים לקבל בשורה כזו

גם אימא שלי אמרה שזה היה מאוד קשה , היא הבינה שהיא צריכה ללכת איתי

כי אחרת אני אפגע , הדאגה אלי הטרידה אותה יותר מהאבל האישי שלה .

כשהגעתי לשלב יותר מתקדם של הורמונים וניתוח, אז נתנו לדברים קצת זמן לשקוע , לעכל


זו דרך ארוכה ומורכבת רגשית ופיזית, גם כשאתה בעצם עובר תהליך שבו נפרד מהגוף שלך, לוקח תרופות שמשנות את מי שאתה , 

לא הרגשתי בדרך שאני מאבד משהו, הרגשתי שאני  יוצר משהו חדש, זה גרסה אחרת , זה גרסה משופרת של הבן אדם

לפני התהליך הייתי אדם אחר, בעצם לא דיברתי ולא תקשרתי ושנאתי הכל

ופתאום אני בן אדם אחר, מחבק, אוהב, מנשק, אני בבית אני חי!

כל התהליך שאתה מתאר, הקבלה של אימא, ההכלה שלה, החיווי הצמוד והתמיכה זה מה שחיבר אותך לתוך הבית והחזיר אותך לחיים?

בלי זה הייתי מסתובב בחוסר רצון להיות בחיים .

כן , אין לי מה לומר, לא הבעתי עניין בכלום , כלום לא עניין אותי, לא התחברתי לכלום

לגמרי חזרתי לחיים.


איך היית בלימודים, היית תלמיד טוב, הצלחת ללמוד יחד עם כל המחשבות, הפחדים, החוסר וודאות ?

הייתי דווקא בסדר, הייתי מצטיין כל הזמן, לא היה לי מה לעשות חוץ מללמוד.

לא היו ל חברים, כשיצאתי מהארון התחלתי להיכשל ולהיכשל, כי התחלתי לצאת החוצה, גיליתי את החיים , התחלתי לעשות דברים, להתחבר ולבלות .

בסוף נשרתי מבית הספר בכיתה יא' ,

זה היה חוסר התמצאות שלי במערכת החינוך ופחות קשור להיותי טרנס, כי הייתי בסדר גמור כל הלימודים.

היה לי קשה לקבל את העבודה בלחץ של זמן, היו לי בעיות קשב וריכוז וגם זה הקשה עלי.

החלטתי ללכת לעבוד, ואני לא מצטער על זה,

הייתי גם הרבה בצופים וזה היה עבורי סוג של מסגרת טובה.


מה קורה עם אבא שלך, הוא לא בתמונה בכלל, איך הוא קיבל את ההחלטה שלך ?

אבא שלי פחות חשיפה לקהילה, הוא לא מוכן לחשיפה

בסה"כ הוא קיבל את החלטה שלי בצורה מעוררת הערצה,

הוא היה נורא נינוח , לא הראה שקשה לו , לא חטף שוק .

שונא חשיפה באופן כללי ולכן לא חשפנו אותו שומרנו עליו בכל התהליך ,

הוא מאוד תומך וחשוב לי להגיד את זה .

טרנסים, קהילה גאה, גאווה, מצעד הגאווה, הדרכת הורים עופרי המלך 

כאחת שמגיעה מ"בחוץ" עם המון כוונה להבין את השיח, תמיד עולה בי התנגדות מסוימת בעיקר סביב מצעד הגאווה, לי אישית יש קושי עם  המוחצנות, מה דעתך על המצעד הזה ?

אני גם לא מתחברת למוחצנות הזו

אני מכיר את הקהילה והם לא עושים את זה כדי לעצבן, הם נורא שמחים שיש פעם אחת שהם יכולים לצאת ולצעוק מי הם

הדרך שלי כן אדם היא להסביר מי אני, יש כאלו שהדרך שלהם היא להסתובב חצי ערומים בתל אביב וזה בסדר , אני פחות מתחבר לחלק המוחצן, בגר"כ במצעד אני הולך לים.

זה הגוף שלהן שיהיה להם בכיף , אני מתעלם.


בסוף חייבים להבין שבתוך הקהילה יש גם הרבה אנשים צנועים יותר, בתל אביב אפשר לגיטימציה לעשות הכל, אנשים לוקחים את זה למקום הזה.

מקבל את זה, זה פחות  מתאים לאישיות שלי

זה היום של הקהילה, ככה האישיות שלהם פורחת

אני מסכים שזה מתריס

ההורים שלי גם לא מתחברים לזה ,

יש אנשים שההחצנה של המיניות טובה לנפש שלהם

אני אומר "איש באומנותו יחיה" זה המשפט שמוביל אותי כל החיים


מה לגבי זוגיות? זה חשוב לך ? אתה מתכנן את זה, רואה את עצמך בזוגיות בהמשך חייך?

טרנס יכול להיות הורה, יש טרנסים שהמיניות מעסיקה אותם יותר, כרגע זה פחות חשוב לי ,

להיות הורה דבר אני מאוד ארצה בהמשך, תמיד רציתי להיות הורה

אני אחפש בן זוג , ולא בת זוג, מיניות ומגדר לא קשורים אחד לשני

זה כמו להשוות בן גובה למשקל

זה לא משנה עם הפכתי לגבר או לאשה , המיניות שלי היא משהו אחר, אני נמשך לגברים


עופרי איזה המלצות או טיפים אתה יכול לתת למתבגרים שחווים חוסר התאמה למגדר שלהם?

 חשוב להבין שכל בן אדם עובר תהליך אחר לגמרי, תהליך התבגרות שונה מאדם לאדם ומאוד אישי

1. טיפ ראשון - הפחד הוא זה מה שעוצר את כל החיים  - הפחד הוא הגורם היחיד שעוצר ממך לעשות מה שאתה רוצה,  אם לא הייתי מפחד  הייתי יוצא מהארון כמה שנים קודם.

אני מכיר ילדים בני 5 שאומרים להורים שלהם אימא אני בן / בת בלי פחד זה קיים 

גם היום יש הרבה דברים שאני מפחד מהם , ושוב הפחד עוצר את החיים.

היום אני לא מפחד להוציא את האישיות שלי החוצה, אני בן אדם צבעוני לגמרי , לא לובש לבן או סגול , 

אני הולך עם סנדלי שורש בחורף, למה אכפת ? כבר לא חשוב לי מה אומרים עלי, אני מקבל את עצמי כמו שאני , לא מעניין מה הנורמה,


2. טיפ שני – להורים – גם ילד בן 5 יכול לחוש שהוא צריך לבצע שינוי מגדרי – זה אמיתי, זה כנה וזה לא סתם !

תמיד כדאי לבדוק ויכול להיות שהוא טעה, זה לא קורה הרבה שיש טעיות , צריך לבדוק מה התגובה ההורית הנכונה, לתת מקום , זה הכי חשוב .


3. טיפ שלישי - מרפאות של טרנס – אני מטופל באיכילוב , שם מטפלים בילדים, במחלקה האנדוקרינית, יש שם 2 רופאים מקסימים , עו"ס, מבצעים מעקב צמוד ולבסוף נשארים בסוג של מעקב גדילה והורמונים.

אני מקבל זריקות ( מנקבה לזכר), אני מזריק לעצמי, זה לא מסובך, מעבירים אותך את כל הדרך עם ליווי צמוד.

יש כאבים, תחושות ?  - לא, חוץ מזה שאני חוטף התקפי זעם מההורמונים, אני קצת רעב קצת אגריסיבי , זה לוקח שנים להגיע למינון המדויק, 

זה לחוות את גיל ההתבגרות מחדש

4. טיפ רביעי - הקצב של ההורים איטי יותר , וזה חלק מהתהליך

צריך לתת להורים מקום

ללכת יחד אתם בקצב שלהם, היו פעמים שאני אמרתי להורים אם צריך לעצור בואו נעצור

הם לא חלק מהעולם שלנו, הם צריכים יותר זמן להיכנס לשם ולהבין את העולם הזה

המירוץ חייב להיות יחד אתם

וצריך לתת לזה מקום , גם מהצד של הילדים כלפי ההורים

בשביל לעשות תהליך כולם צריכים להיות באותו קו – חשוב שהילדים יבינו את זה


תודה לך עופרי היקר על ריאיון כנה ומרגש 

התרשמתי ממך דרך המסך כשצפיתי בך בתכנית הדוקו, כשהכרתי אותך הבנתי עד כמה אתה אמיתי, כנה וישר למול עצמך

אמיץ, בעל ערך עצמי, יושרה פנימית וקבלה עצמית 

מעורר השראה בעיני להיות במקום כל כך כנה וישר למול עצמך

עם אמונה בדרך, עם אומץ נפשי וגופני ובעיקר עם יכולת להבין את האחר, לראות את הסביבה שלך ולקבל את כולם.

למדתי ממך, ואני לוקחת ממך את המשפט המקסים שאמרת לי  "הפחד הוא זה שעוצר את כל החיים" 

מאמצת, מפנימה ומקווה להעז יותר, לקבל יותר ולהיות בחלה לסביבה כמוך

תודה לך מקרב לב 


ליאורה חיים

מוזמנים לקרוא את הריאיון עם שרית בן שימול - התמודדות של אמא עם שינוי מגדרי בתוך הבית - ריאיון מרתק

מוזמנים לכתוב פה בתגובות למטה