סדרת איראן - זכרונת הילדות שלי


"חונה מונדה" - ככה קראו לסבתא שלי שהייתה בת 14 וטרם נלקחה על ידי גבר. היא הייתה אז סוג של חפץ שהיה צריך לגדול להתחתן ולצאת מהבית. להיות אשת איש, ללדת ילדים ולעמוד בקיבעונות של תרבות פכריאכלית. "נשארה בבית", היה סוג של שם גנאי, "לא לקחו אותה", לא מספיק טובה. ומעבר לזה גם לא ספקה את הסחורה, לכלכה את "חלון הראווה" המשפחתי. אז היא הייתה סוג ב', וחותנה עם סבא שלי שהיה אלמן בן 35 עם 2 ילדים, והיא רק בת 14, ילדה בכיתה ח' - כנסו לקרוא את המשך הסיפור המצמרר הזה

קרא עוד
1 דקות קריאה

בילדות שלי תמיד רציתי להיות שייכת, שייכות היא צורך קיומי הישרדותי, זה גרם לי לרצות (ריצוי), לוותר על עצמי, על מי שאני כדי להכנס לתוך המעגל החברתי בעיקר. היום כשאני מנסה להבין למה, אני מתחילה לגלות את שורשי הריצוי בתוך הבית שלי. רציתי שהיא (אמא) תחייך, תראה את הרגש, שתשמח, שתגיד משהו, אפילו שתכעס... שם התחלתי לרצות, תכונה שרוכשים בגיל ההתבגרות. שנים לקח לי להוציא את עצמי משם ולהיות שייכת בזכות מי שאני - כנסו לקרוא

קרא עוד
1 דקות קריאה

גדלנו כי היינו צריכים להיות גדולים, בעיקר בריאים וחסונים. בארגז הכלים ההורי שלהם הייתה הסמכות, אולי אפילו סמכותנות ובעיקר המון רצון לגדל אותנו על פי הבנתם להיות דור ההמשך שלהם. היינו עבורם סוג של "כרטיס ביקור" , "חלון ראווה" משפחתי. וככה הם עיצבו והשפיעו על מי שאנחנו גדלנו להיות. הרבה דברים טובים זה עשה לנו בבגרות שלנו, במסוגלות שלנו וביכולת שלנו לשרוד את מציאות החיים. יחד עם זאת רגשות לא היו שם, הם היו ופחדו להוציא אותם מהלב, הדרך שלהם לאהוב באה לידי ביטוי בצורה שונה ממה שהיינו צריכים.

קרא עוד
1 דקות קריאה

זיכרונות הילדות שלי מלאים ברגע בושה, רגעים בהם התכווצתי כולי ורציתי להיעלם. היום קוראים לזה חרם, שיימינג ועוד. עבורי אלו היו חוויות קשות שהדחקתי עמוק בנשמתי. היום, אני מצליחה להעלות אותם על הכתב, להתבונן בילדה שהייתי אז, בליאורה בת ה 10 ולהגיד לה שאין לה במה להתבייש. לומר לה שהפרסים לא קמצנים וגם לומר לה שהיא יכולה להיות מאוד גאה בעדה הפרסית, בתרבות הפרסית ובמניהגיה המדהימים. היום, כשאני בת 45 אני יכולה להתבונן על עצמי אז, ולומר לעצמי שלמרות שהתכווצתי לא פעם כשהיו נזרקות לעברי מילות גנאי: פרסיה קמצנית, פרסי מידוני, קיליליייי ועוד הייתי גיבורה, התמודדתי לבד, הדחקתי , נפגעתי והמשכתי הלאה עם ראש מורם למרות הכל. מזמינה אתכן להכיר את העדה הזו מזווית קמת יותר מוארת.

קרא עוד
1 דקות קריאה

לא מעט פעמים בילדות שלי ובתחנות שונות בחיי התביישי בפרסיות שלי, שמעתי את המשפט פרסים קמצנים לא מעט פעמים בילדותי. אז, זה פגע בי, הייתי מתכווצת כולי ורציתי להיות כמו כולם, לא קמצנית ולא פרסית. בלי שום תיוג, רציתי להיות שייכת. וכדי להיות כמו כולם, כמו ה"טובים", בחלק מהמקומות דאגתי להסתיר מה שגרם לי להרגיש שונה.

קרא עוד
1 דקות קריאה