גיל התבגרות של סמדר- מאלימות לעוצמה וחוסן נפשי - 5 תובנות לחיים


1 דקות קריאה

הסיפור הזה התחיל בכוס קפה

הכרתי אותה מרחוק היו בינינו לא מעט מחסומים, אבל החלטנו להסיר אותם, הם לא רלוונטיים למי שאנחנו היום. 

בשיחה שלי אתה למדתי על מי שהיא, מאיפה היא הגיעה ואיך גיל ההתבגרות שלה השפיע על מי היא היום כאישה, וכאדם, כהורה וכבעלת מקצוע. 

מזמינה אתכם להצצה לסיפור של גבורה, עוצמה והמון השראה. 

הבחירה תמיד בידיים שלנו האומץ לזוז מהמקום ה"נוח", הקורבני והכואב ולבחור בעצמך, בחיים, בשמחה ראוי להערכה ושבח. 

אז הנה עבורכם סיפור חיים מעורר השראה של גיל ההתבגרות ומה שבא אחריו, הסיפור של סמדר גולן. סיפור שמתחיל בירושלים, 1977.


סמדר נולדה כבת זקונים אחרי 2 אחים ואחות לזוג הורים. ילדות ירושלמית קשוחה בתקופה מרתקת, בלי אינסטגרם ועם המון שעות בית וחוץ. 

זוג הורים עובדים, קשיי יום, מצב כלכלי רע עם תקופות שבהן חוותה עוני, תחושת חסר, היו ימים שממש לא היה מה לאכול. 

סמדר, ספרי לי עוד קצת על הילדות בצל הזה, של החסר - ההתנהלות הכלכלית של המשפחה?

הכל סבב סביב הרצון העיקש של אבא שלי בכסף קל, הוא היה מבזבז משכורות שלמות על הניסיון לזכות בהגרלות או במשחקי קלפים. אבא שלי היה איש כריזמטי, במיוחד בצעירותו וסחף את אימא שלי לפנטזיה הזו, שעוד שנייה הוא "עושה מכה" והחיים מסתדרים, כך הוא גם האמין כמעט עד יומו האחרון. 

אמא שלי שגדלה תחת תרבות פטריארכלית, אפשרה לו להמשיך ולהתנהל כך שנים ארוכות ולימים גם הצטרפה אליו. מערכת היחסים עם האחים שלי ועם אחותי באותה תקופה הייתה קרובה היה לנו צורך הישרדותי משותף, תמכנו אחד בשנייה וסיפקנו הגנה.
את ההורים שלי אני לא יכולה ממש להגדיר ככאלו, אחיי הבוגרים תפקדו עבורי כהורים בפועל

סמדר, תוכלי לפרט מה המשמעות בגיל ההתבגרות לגדול בלי הורים מתפקדים?


ההורים שלי חוו את חייהם כקשים, לעיתים קשים מנשוא.
מתוך החוויה הקשה שלהם, לא נותרה להם הרבה סבלנות להיות שם עבורי ועבור אחיי וכשהדברים לא פעלו כפי שהם רצו (למשל אם רציתי לבלות עם חברים במקום לנקות את כל הבית בעצמי), הם השתמשו באלימות מילולית ופיזית כמו סטירות (גם בגיל ממש מאוחר- 19), מכות בחגורה וכינויים קשים שילוו אותי עוד שנים רבות לאחר מכן. 

באופן יחסי לאחיי חוויתי פחות אלימות פיזית, אבל חוויתי התעלמות ואפילו הזנחה במקרים מסוימים ואני מבינה היום שדווקא ההתעלמות ממני הייתה קשה עבורי יותר מהאלימות הפיזית , כי אלימות היא מתן של תשומת לב, גם אם היא שלילית. 



את יכולה לספר לי על מקרה שזכור לך במיוחד? 

כשהייתי בכיתה ז', עברנו לגור במעלה אדומים, אחרי שהרפתקה נוספת השאירה אותנו בלי דירה לגור בה.
התחלתי ללמוד בבית ספר חדש, חברים חדשים, רציתי למצוא את עצמי מבחינה חברתית, להשתייך, חברים היו מרכז החיים שלי, כי בבית לא הרגשתי שייכת. 

זו הייתה חוויה של הישרדות חברתית והלימודים ירדו בסדר העדיפויות שלי. 

הגיעה אמצע השנה וכמו בכל בית ספר ההורים שלי הוזמנו ליום הורים.
משום מה ובאופן חריג, שני ההורים שלי החליטו להגיע.
הציונים שלי סבבו סביב ממוצע של 75-80 ואיך לומר בעדינות, אבא שלי לא אהב את זה. 

כבר מול המורה הוא צעק עליי ואמר שהוא מתבייש שאני הבת שלו, זה המשיך גם כשיצאנו מהחדר לעיני כל התלמידים וההורים שהיו במסדרונות - "למה אני צריך לבוא לבית הספר, שישפילו אותי ?", "אני לא מאמין כמה את טיפשה". 

אני זוכרת את עצמי בוכה לתוך נשמתי ומנסה להיקבר מתחת לאדמה, במיוחד במקום שעוד רק ניסיתי להתחיל ולהשתלב. למזלי, בן דוד שלי למד איתי בבית הספר, ובאותו רגע הוא היה שם, עברתי לידו - הוא ראה אותי, חיבק אותי ואמר לי - הכל יהיה בסדר. 

לא רציתי ללכת למחרת ובכל הימים הבאים לבית ספר, אבל זו לא הייתה אפשרות מבחינת ההורים שלי. 

היום אני יודעת שאבא שלי עשה את זה מתוך דאגה לי, הוא הרגיש שהוא איבד שליטה והדרך היחידה שהוא הכיר להחזיר אותה, היא להפעיל סמכות קשה ותקיפה.
אבל, זה גרם בדיוק לתוצאה ההפוכה, עכשיו הייתי עסוקה עוד יותר בהשקעה חברתית. אבא שלי הרגיש מושפל, כי הוא ראה בי השתקפות שלו, לא עמדתי בציפיות שלו והוא רצה שאני אדע את זה, ללא ספק. 

שנים ארוכות לקח לי להתגבר על זה שאני מקור לבושה והשפלה עבור ההורים שלי, זו הייתה פגיעה אנושה לתחושת הערך העצמי שלי שבין כה וכה לא הייתה גבוהה במיוחד. לשמחתי כמה חודשים אחר כך, עזבנו את מעלה אדומים ואני ניתקתי את כל הקשרים שלי משם. 

בנקודת הזמן הזו התחיל גיל ההתבגרות שלי ממעלה אדומים עברנו לשכונת קטמונים שבאותה תקופה הייתה עתירת פשע וסמים, החלטתי שאני לא מסכימה ללמוד בחטיבה השכונתית כדי לשמור על עצמי, וביקשתי ללמוד בשכונת גילה, בה נולדתי וגדלתי. 

זה לא היה קל לשכנע את ההורים שלי, אבל התעקשתי ממש! 

לבסוף אמא שלי דאגה לזה והתחלתי ללמוד בשכונת גילה, שם לשמחתי חזרתי אל חברי שהיו איתי בבית ספר יסודי, פתחתי פרק חדש. התחלת פרק חדש, חברים ובית ספר חדש, 

מה היה הזיכרון המשמעותי שלך מהתקופה הזו ? 

מכת כינים 

חזרתי בשמחה למקום מוכר עם המון ציפיות, הרגשתי שסוף סוף יש לי הזדמנות לפרוח חברתית.
כילדה, נדבקתי בכינים כל הזמן, 

אמא שלי הייתה עסוקה באתגרי החיים שלה ואפילו לא ידעה עד כמה המצב קשה, הגעתי למצב שהיו לי כל כך הרבה כינים, שהן היו נופלות ומטיילות לי על השולחן. מיותר לציין שכמעט כולם רצו להתרחק ואף אחד לא רצה לשבת לידי. שוב הרגשתי לבד, לא שייכת

אמא נקראה לשיחה עם יועצת בית הספר, וכשהבינה עד כמה המצב גרוע החליטה לקחת אותי לספר, שעשה לי תספורת קצוצה בצורת פטריה, לילדה מתולתלת זה ממש אסון חברתי, סמכו עליי.

 בכל זאת יש נקודת אור, לא הייתי לגמרי לבד, היה לי חבר עוד מהגן שלא התרחק ממני אפילו לרגע וגם דאג להכניס אותי לחבורה שלו, הוא היה עבורי עוגן של שפיות והישרדות חברתית , כי באמת מספיק חבר אחד טוב כדי להצליח לשרוד. 

השנה הזו הייתה אחת מהשנים המורכבות בחיי, הרגשתי כל כך תלושה, 

אז, כשהילד המוקבל ביותר משכבה מעליי הזמין אותי לצאת אתו, הייתי בעננים, הרגשתי רצויה, מחוזרת, הרגשתי שרואים אותי. הגיע יום הדייט, התרגשתי ממש, קבענו בבית הספר ומשם יצאנו לטייל.
בדרך עברנו ליד מקלט ציבורי והוא הציע להיכנס אתו לשם ולדבר.
המקום היה מטונף ומגעיל, ידעתי שמשהו לא בסדר ועדיין נשארתי.


די מהר הוא התחיל לגעת בי, ברגעים הראשונים שמחתי ודי מהר זה התפתח לדברים שלא רציתי, ובהיותי הילדה הדעתנית שאני, אמרתי לו שאני לא רוצה! הוא המשיך, תוך כדי שהוא אומר לי - אל תהיי כזאת, זה כיף.
אני זוכרת את עצמי עומדת, כמעט קפואה והדמעות יורדות לי, והוא בשלו , פתאום הוא התרחק, כנראה שהביך אותו להוריד את המכנסיים לידי, 

לא יודעת מאיפה הגיעה המחשבה, אבל אמרתי לעצמי - אם המכנסיים למטה, הוא לא יכול לרדוף אחרייך, רוצי. וזה מה שקרה, ברחתי כל עוד נפשי בי. הרגשתי בושה גדולה, תחושה של חוסר אונים, עם ערך עצמי כל כך נמוך והתמודדתי עם זה לבד, לא שיתפתי אף אחד. 

הייתי בטוחה שזו אשמתי, 

כי נכנסתי לשם למקלט ההוא וכי הסכמתי לצאת איתו. הפעם הראשונה בחיי שסיפרתי את זה למישהו, היה בגיל 32, לבן הזוג שלי. 18 שנים קברתי את הבושה הזו, הסוד הזה, האשמה והכאב בתוך הגוף והנפש שלי. 

לא היה לי את המקום הבטוח הזה, בבית, לספר ולקבל עזרה. 

מה היה קורה עם זה היה אונס אלים יותר, או אולי קבוצתי או כל אירוע אחר, מתי לדעתך היית בוחרת לשתף את הורייך? 

לא הייתי משתפת אותם, בתחושה שלי, הם היו מאשימים אותי, והאשמתי את עצמי מספיק. הייתי רק בת 14!,

 זה סלע כבד שסחבתי איתי המון שנים. 

מה קורה בבית באותה התקופה ? מה היה טיב היחסים שלך עם הורייך? מדוע לא הרגשת צורך לשתף במקום שאמור להיות המקום הכי בטוח שלך ? 

מערכת היחסים בתוך הבית הייתה מבוססת על תפעול, על מה התפקיד שלי בתוך הבית, מה החובות שלי ובצרכים בסיסים בלבד, מה צריך. לא היה שיח של התעניינות ודאגה לשלומי, בטח לא שיח על רגשות או עידוד.
אני לא זוכרת ששאלו אותי מה איתי, איך אני מרגישה, מה שלומי? בסיפור של הבית שלי, אני לא ה- ISSUE, הם היו כל כך עסוקים בחוויית הקושי של החיים שלהם שאני הייתי משאב - מה אני יכולה לעשות בשבילם, איזה כרטיס ביקור אני עבורם, אני לא בטוחה שהם ממש הכירו אותי. 

מה שסיפרתי עד כה, זה הצד של הכאב והחסר שחוויתי, של ילדה שגדלה גם היא בסביבה פטריאכלית, למשפחה שמרנית ולעיתים פרימיטיבית. אבל יש לסיפור הזה צד נוסף, חשוב - הייתי ילדה ונערה מרדנית, דעתנית וחזקה. אבא שלי תמיד אמר " את הילדה הכי חצופה שלי " - אני חושבת שזה מה שהציל את חיי 

למרות הקשיים האובייקטיביים, מבחינה חברתית מצאתי את מקומי בנחישות והייתי אהובה על חברי הטובים, הייתי מחוזרת, בנים רצו בחברתי, רוב החברים שלי היו בנים, סוג של תום בוי, חזקה. כמעט תמיד היה לי בן זוג (מכיתה ו) עד היום, בני זוגי לאורך השני, כיבדו ואהבו אותי, 

יכולתי בקלות להפוך לאישה המוכה, אבל לא אפשרתי את זה מעולם. הייתי ילדה הורית , טיפלתי בהורי למרות הכל ומציאות חיי בילדות הכינה אותי לבגרות ובעיקר לתחושת העצמאות שיש לי עד היום. הייתי כילדה אוזן קשבת לאמא שלי, לא כל הדברים שסופרו לי היו ראויים אבל זה יצר ביננו קרבה, ומערכת היחסים ביננו השתפרה במידת מה. 

לצד כל האתגרים מבית, בחרתי להשקיע וללמוד לבגרויות, להשקיע בעוגנים החברתיים שלי ושרדתי בגאווה גדולה . 


סמדר יקרה סיפור מרגש כל כך ומלא בכוחות נפשיים, חוסן נפשי שפיתחת לעצמך ובעיקר המון תובנות משמעותית וחשובות על חייך שלך, מה התובנות שאת לוקחת מסיפור חייך קדימה, מה אנחנו כהורים היום בעידן הזה יכולים ללמוד מהסיפור הכל כך מרגש ועוצמתי שלך? 

בדיעבד, אני מבינה שהדברים שעברתי כילדה (והסיפורים שחלקתי כאן הם קצה הקרחון) פערו בור בתחושת הערך שלי, אבל הם עיצבו והובילו אותי להיות האישה שאני היום.
למדתי שזה אפשרי להתפתח מתוך הקושי, להחליט לא להיות קורבן של הנסיבות אלא תוצר של בחירות, נחישות ואומץ.
אפשר להוביל את החיים לעבר הגשמה ואהבה עצמית, ללמוד לאהוב את עצמנו ללא תנאי גם אם לא ידענו קודם איך נראית אהבה. החוויות שעברתי הם הסיבה שבחרתי במסע חיים של למידה על מערכות יחסים, התחלתי באלו שלי והמשכתי לחקור אותן כמקצוע, לאורך כל הדרך, 

תמיד היה מישהו/מישהי לצידי והושיט לי יד ולכן ידעתי כמה זה חשוב להתמקד בבניה של חיבורים וקשרים אנושיים טובים.
היום אני מלווה אנשים להפיג את תחושת הבדידות, לבנות מערכות יחסים הדדיות, מכבדות המבוססות על אמון ושוויון ערך במגוון תחומי החיים - זוגיות, הורות, חברויות, יחסי עבודה ומערכת היחסים החשובה ביותר - זו שלנו עם עצמנו.
אני רואה את העבודה שלי כשליחות, לגרום לכך שרוב האנשים שאני פוגשת יעריכו את עצמם קצת יותר, יאהבו את עצמם ואת האנשים שהם בוחרים שייקחו חלק במסע החיים שלהם. 

סמדר, תוכלי לתת לנו טיפים להורים למתבגרים מתוך ההבנה שלך וההתמודדות שלך עם גיל ההתבגרות ?

1. אהבה - זה אולי מובן מאליו, הרי הרוב המוחלט של ההורים אוהבים את הילדים שלהם, לא? השאלה היא - האם הילדים מרגישים נאהבים? תאהבו במעשים של אהבה.

2. הקשבה - גם שלא דיברתי, אם היו מקשיבים לשתיקה שלי, לזה שאני לא מספרת כלום על עצמי - אולי היו מבינים שאני צריכה אותם.

3. למידה - הורות היא מקצוע, לפעמים ההתנהגות האוטומטית שלנו רחוקה מהערכים הבסיסיים שלנו, מודעות פותחת את האפשרויות, אני שואלת את עצמי ואת המתאמנים שלי - איזה מבוגר את שואפים שהילד שלכם יהיה?

4. השוואה - השוואה היא האויב הגדול של הערך העצמי, להשוות (גם אם זה רק בראש) את הילדים שלנו לעצמנו או לילדים של אחרים, בהכרח תייצר רף ציפיות הרסני או אכזבה מתמשכת, מהסיבה הפשוטה שפשוט לא ניתן להשוות בין שני אנשים, רק בין האדם לעצמו.

5. ולבסוף, מערכת היחסים - תבחרו במערכת היחסים במקום בתחושת ניצחון, כוח, סמכות או שליטה. הבחירה הזו היא Win:Win לקשר שלכם עם הילדים ולחוסן של הילדים שלכם.


תודה רבה סמדר שסיפקת לנו הצצה לתוך גיל ההתבגרות שלך,

סיפור מרתק שמספר על אישה אמיצה שבחרה לפרוח, להתפתח ולזוז מאזור הנוחות, אזור הקורבנות.

בחרת באומץ בחייך, בעוצמה, בהתפתחות ולקחת איתך את הכוחות מגיל ההתבגרות לעבר המטרה 

מרגשת ומעוררת השראה.

תודה לך !


רוצים לעקוב אחרי סמדר? מוזמנים פה  בלינקדין , בקהילה בפייס בוק, ובדף הפייסבוק 

סמדר בעלת קליניקה ליעוץ ואימון.

אהבתם ? מוזמנים לכתוב לסמדר תגובה פה למטה