ביטלתי את עצמי, כדי להמשיך להיות שייך


4 דקות קריאה

את קובי הכרתי דרך הרשת

הוא בן 56 ואני בת 45

הוא נולד באיראן ועלה לארץ בגיל 13

אני נולדתי בארץ, וגדלתי לאותה תרבות, אותם מנהגים בדיוק כמו שלו.


סיפור חייו של קובי, סיפור מרתק, מרגש, מעניין ומלא באומץ, בהשראה, וגם בכוח עליון והכוונה אלוהית

בהרבה מאוד קטעים בריאיון הוא ממש סיפר לי את הסיפור של עצמי

את הסיפור של הורי

את הסיפור של התרבות הפרסית

של ההורות הפרסית

המנהגים, המסורת, תפיסת העולם ובעיקר חלוקת התפקידים בתוך המשפחה

זה היה ריאיון מצמרר

כזה שהייתי צריכה זמן כדי לשבת ולכתוב אותו, התרגשתי שוב ושוב לתמלל את הריאיון הזה.


סיפור חיים שאני לוקחת ממנו המון תבונות על ההורות שלנו, יכולת הקבלה שלנו את עצמנו ואת הסובבים אותנו, הילדים שלנו.

סיפור שדרכו ניתן ללמוד ולהבין כמה כהורים, אנחנו לפעמים בונים את "כרטיס הביקור" שלנו בהורות, בעיוורון מוחלט ואנחנו עושים את זה ממקום של אהבה, 

ולפעמים אנחנו טועים.

זה משאיר אותנו ואותם כואבים, מתוסכלים ומפולגים.

ומה שהכי יפה בסיפור הזה זה הכוח של התא המשפחתי, הכוח של ההורות לחבר ולאפשר לכולם להיות משפחה. כזו שכולם מרגישים בה שייכים, כולם מרגישים שהיא העוגן שלהם וכולם שואבים ממנה כוח להמשיך הלאה.


לפני שמתחילים עוד כמה מילים,

פגשתי את קובי שוב, יש לו אישיות מאוד מיוחדת, מין קסם כזה שהזכיר לי כל פעם מחדש את הילדות שלי בבית שלי,

עם הורי שגם הם עלו מאיראן וספגו את אותה תרבות, אותם ערכים ואותם קודים של הורות, אותה תפיסת עולם, אפילו אותה פרימיטיביות, 

זה צמרר אותי כל פעם מחדש והעלה בי המון תהיות, אפילו חמלה וסליחה, הבנה והתבוננות מחודשת על המציאות, 

אז החלטתי לכתוב גם קצת על מה עורר בי הריאיון הזה, וזה בפוסט נוסף שאפרסם ממש בקרוב.

בינתיים, כנסו איתנו למסע כל כך מטלטל, מרגש ובעיקר בעיקר מלא בתקווה.

אף פעם לא מאוחר,

העולם שבו אנחנו חיים הוא עולם עראי, לסבל יש סוף כמו גם לאושר ולשמחה,

 

 

קובי, כמה מילים עלייך, מאיפה מתחיל סיפור חייך?

נולדתי באיראן, אני הרביעי בין חמישה אחים,

משפחה דלת אמצעים, ענייה, יהודית  

זוכר את העוני דרך אמא שלי שהייתה קונה את הרגליים של התרנגולת כדי להכין תבשיל שהיה מעדן עבורי,

אני זוכר תקופה מסוימת שהורי קנו בית, השקיעו הכול ברכישה   

(דירה של  50 מטר על 3 קומות )

הייתה חצי שנה שכמעט לא היה לנו כלום, לא היה שום דבר, פשוט עוני

אחד הדברים החשובים מאוד לאמא שלי היה הנושא של החינוך

אבא שלי היה יוצא ב 6 בבוקר חוזר ב 10 בלילה

הייתה לו חנות לבדים, עד היום יש לי אהבה גדולה לטקסטיל.

אבא שלי היה בן אדם תמים עם לב זהב

אמא עקרת בית 4 ילדים קטנים

הסיפור של אמא שלי זה סיפור סינדרלה, היא התחתנה בת 16, בשביל לברוח מהבית

אמא שלה (סבתא שלי) נפטרה בלידתה

האמא החורגת הפכה אותה לשפחה של הבית, התעללה בה נפשית בצורה מתמשכת, יש סיפורים שאני עדיין מנסה להוציא ממנה עוד היום

בגיל 16 היא פשוט ברחה, הסכימה להתחתן עם הראשון שביקש את ידה (אבי ז"ל)

לא היו לה חיים קלים

אבא שלי היה גדול ממנה ב 14 שנים, מי שהייתה "סוג ב" או "חונה מונדה" – בתרגום לעברית "נשארה בבית", זוג של מילת גנאי ובוז, היו מחתנים אותה כמה שיותר מהר ולא משנה מה המחיר

ויש המון סיפורים כאלו

את אחות של אבא שלי חיתנו בגיל  9, תחשבו על זה בעידן של היום, ילדה בכיתה ג'.

שנים מאוחר יותר שוחחתי עם אמא שלי, ניסיתי לתשאל אותה ולהבין ממנה מי הדריך אותה, 

איך היא הצליחה להתנהל בגיל הזה בחיי נישואין לצד גבר גדול ממנה, ואחד כזה שהיא אפילו לא מכירה אותו

זהות מינית, ריצוי, הדחקה, הדרכת הורים , גיל ההתבגרות הוריו של קובי ביום חתונתם 


עלית לארץ במסגרת עליית הנוער מטעם הסוכנות היהודית, מה היה הטריגר לעליה לארץ בגיל צעיר כל כך (13)?, לבד, במטוס לישראל, נשמע לי לא מציאותי בתפיסה ההורית כיום.

כשהייתי בן 13 התחילה המהפכה באיראן ואחותי הייתה באוניברסיטה, שם החלו ניצני המהפכה, ואני זוכר שהיא הייתה חוזרת הביתה ומספרת על המהומות, זוכר את הסימנים הכחולים שהיו לה על הידיים מאלות השוטרים בהפגנות הסטודנטים.

לאמא שלי היה חשוב מאוד שנלמד, חינוך עבורה היה עוגן מרכזי, היא הייתה מקבלת מאבא שלי "דמי כיס" לקניות מצרכים ומדמי כיס שלה היא הייתה מפרישה כסף ללימודים שלנו, כולנו למדנו אנגלית באופן פרטי, עברית לא ידענו כלל.

לא היינו מעורבים בקהילה היהודית באיראן בכלל, גרנו בלב טהרן ולא היו סביבנו יהודים

שמרנו על צביון יהודי בעיקר בחגים המרכזיים: פסח, כיפור, ראש השנה

ובזה נגמרה כל היהדות שלנו

זוכר שביום כיפור בבית הכנסת תמיד אהבתי לשבת בעזרת נשים ליד אמא שלי

כשהתחילה המהפכה, אמא שלי החליטה לשלוח את אחותי לארץ היא הגיע לטכניון.

אחי היה אמור להתגייס, להצטרף לשורות המהפכה, אמא החליטה לשלוח גם אותו לישראל, תוך 3 חודשים אמא שלי נפרדה משלושה ילדים שלה

 

מה היה טיב היחסים שלך עם האחים של, אחותך ? הם עזבו ועלו ארצה ואתה נשארת

לבד באיראן.

אחי הגדול ממני בשנה היה מחובר אלי מאוד ואני זוכר שכל הזמן ניסו להפריד בינינו, הוא היה טיפוס "אש" ואני הייתי עדין, רצו כביכול לשמור עלי, אני הלכתי אחריו, כל פעם שהיינו יחד התוצאה הייתה לא טובה!

אני זוכר את ההנהלות בתוך הבית, אמא מאוד קשוחה, אף פעם לא הסכימה שנלך לברכה למשל, תמיד הכל היה אסור לנו

כל דבר היה "לא"

לא היו לנו צעצועים

לא היה לנו כלום , "אמא אפשר לצאת?" לא לא לא , זה מה ששמענו וידענו כל החיים שלנו

כשכולם עלו לארץ, אני נשארתי לבד עם ההורים, בן זקונים

הם שלחו אותם כביכול לשנה עד יעבור זעם, הם תכננו שהם יחזרו לאיראן, לא הייתה מטרה לעלות לארץ.

אני למדתי בבית ספר יהודי,

בתי ספר נסגרו ונפתחו, בעקבות המהומות, ולאר המצב אמי החליטה, בצער רב אך לטובת החינוך שלי, להיפרד גם ממני

המצב החמיר, התחיל עוצר בלילות

זה לא היה קשור ליהודים, הם מעולם לא היו עוינים כלפי היהודים

היה להם אישיו עם הציונות, היו בתי כנסת פתוחים

מעולם לא שמעתי על פיגוע נגד יהודים

היה חופש דת לכולם, מעולם לא הרגשתי רדוף

כשהיינו משחקים עם ילדים קטנים והיינו מנצחים היו קוראים לנו "יהודים"

לא הייתה אלימות וכו'


איראן , ריצוי, זהות מינית , הדרכת הורים, גיל ההתבגרות קובי עם הוריו ואחיו באיראן לפני העלייה לארץ


ילד בן 13 עולה לישראל לבד , דרך עליית הנוער הסוכנות היהודית 

אתה נפרד מהם בשדה, אין טלפונים, מכתבים דרך ארצות הברית , ודרך חברים 

לא פחדת ?

עליתי בטיסה האחרונה של אל על לישראל, זה היה שבוע שבדיוק שרפו את המשרדים של אל על .

לשנים, כשהבן שלי חגג בר מצווה זה היכה בי

כי התבוננתי בו ונזכרתי בעצמי, אז קלטתי שבגיל הזה אין שיקול דעת , ראיתי את עצמי אז והבנתי מה עברתי שם בתור ילד.

כשעליתי לארץ הגעתי עם סיפורים של אחי שכבר היה פה, במכתבים שלו אלי הוא היה כותב:  

"אתה לא מבין כל בוקר יש פה חביתות ודגנים מיוחדים" (הוא התכוון לשלווה)

זה לא היה לנו באיראן, לא הייתה חביתה בבוקר

והוא היה כותב לי שיש ירקות עגבניות ושאני חייב לבוא

כשהלכנו לעליית הנוער כדי להעלות אותי, הם העלו לפי מכסות

אני שובצתי בכפר בתיה ברעננה – מוסד דתי,

אני מגיע לישראל אין לי קשר עם האחים שלי,  אני לבד

אחי הגדול בבאר שבע, היינו פחות בקשר, הייתי מאוד מחובר לאחותי ולאחי השני בגבעת עדה

הגעתי ביום שישי לארץ, לא יכולתי להגיע לפנימייה כי זו פנימייה דתית, ישנתי באותו לילה במלון אביה , שישי שבת

הייתי עם 2 בחורים שהכרתי בטיסה, הלכנו יחד למלון הזה וביום א' הגעתי לכפר בתיה

אני זוכר את התחושה שהגעתי לארץ, בהתלהבות

ב 6:15 בבוקר מעירים את כולם, ולא היה לי מושג מה קורה?

כולם מתעוררים ואני כמו בעדר, לא מבין מילה בעברית

אנחנו יורדים למטה

ואני רואה ילדים קושרים את עצמם עם כל מיני "חוטים" – מניחים תפילין

 

אתה לא מתגעגע, לא עוברת מחשבה , פחד ? כעס? עצבות ?

לא היה לי שום פחד, בגלל שאין שיקול דעת בגיל הזה. זו הייתה עבורי

הרפתקה, ראיתי את זה דרך המכתבים של אחי.

כן התגעגעתי לאמא שלי והיא הייתה חסרה לי מאוד.


אמא שלך דמות מרכזית בחייך, מה הייתה מערכת היחסים הרגשית שלך מולה?

מערכת יחסית של ריצוי בעיקר

בתור ילד רציתי לרצות אותה כדי שתהיה שמחה

אמא שלי לא הייתה אישה שמחה

אף פעם, אני זוכר אותה כאשה עצובה, ותמיד רציתי מאוד לשמח אותה, היא הייתה בתפקיד ובאחריות ההורית, אין בהורות הזו הבעת רגש, התעניינות, יש בה בעיקר הישרדות

אמא שלי הייתה קמה ב 3 לפנות בוקר לעשות כביסה ובישולים כדי שבמהלך היום תוכל לטפל בילדים שלה.

אני זוכר קור מטורף, בחורף, היא הייתה קמה לרחוץ את הסדינים הלבנים הגדולים האלו עם העמילן.

זה היה ה"כרטיס ביקור" שלה כאמא

בתוך הפרופיל המשפחתי, שני האחים שלי היו מרדנים , אחותי הגדולה הייתה נסיכה חכמה ,

ואני הייתי הילד הטוב, המרצה

לאמא שלי לא היו חיים מאושרים

היום  אני מצליח להוציא ממנה פיסות מידע על מה שהיא עברה מאמא שלה החורגת , הייתה שם התעללות נפשית קשה, ממש שריטה בנפש.

כילד תמיד רציתי שהיא תהיה שמחה , רציתי אותה שמחה

כשעליתי לארץ נסעתי לקנות לה ארנק יפה להשאיר לה מתנה ממני

דרך המתנה הזו רציתי לגרום לה לשמוח

זוכר איך היא בכתה מהתרגשות

 

אתה מגיע לכפר בתיה, לבד בלי אחים שלך, פנימייה דתית, איך אתה מתאקלם שם?

הגעתי לפנימייה דתית, התחלתי לעשות בעיות, נורא רציתי להיות עם אחי בגבעת עדה , ופעם אחת אפילו ברחתי אליו

נסעתי אליו באוטובוס, דיברתי אנגלית לא ידעתי מילה בעברית

הגעתי אליו ונשארתי לישון שם בלילה, פעם ראשונה שאני פוגש אותו

ואני זוכר שהיה שם תוהו ובוהו באותו לילה

זו הייתה פנימייה מעורבת , אחי היה בכיתה ט'

הייתי עד לסיטואציה של קיום יחסי מין, משהו שלא בתרבות שלי, לא בעולם שלי

זה לא היה קשור אלינו, לא היינו מדברים על הדברים האלו

זה היה עבורי זעזוע.

לאחר שיחה עם אחותי שוכנעתי וחזרתי לכפר בתיה ,

החזרה הזו לכפר בתיה זה היה נקודת המפנה להמשך

אני בפנימייה ואני גר שם, היינו חבורה מאוד מלוכדת היינו שבתות שלמים לבד יחד

הייתה לי מורה באולפן, לימים היא הפכה להיות אמי המאמצת, בעלה היה מנהל הפנימייה

היא נורא חיבבה אותי, היא הזמינה אותי לשבתות אליה הביתה

היו להם 4 ילדים

כשהייתי בכיתה ט' האבא (מנהל הפנימיה)  חטף התקף לב פתאומי ונפרד מהעולם בגיל 45

והיא נשארה אלמנה עם הילדים

היחסים ביני לבינה התהדקו מאוד מאוד

קיבלתי חדר עם הבן שלה

הייתי קורא לה אמא

 הורות , הורים, קבלה הורית, ריצוי , שייכות, הדרכת הוריםקובי עם אמו המאמצת 

איך קיבלו אותך בתוך בית חרדי אשכנזי, אתה מגיע מתרבות שונה לגמרי מהתרבות שלהם , איך אתה מסתדר שם?

בשנה הזו שהאבא עוד היה בחיים

גיליתי הורות מסוג אחר, משהו שלא הכרתי וידעתי

זה גרם לי להרגיש ריחוק עוד יותר מהורי

פתאום חוויתי חוויה אחרת של הורים

פתאום שאלו אותי "איך אתה מרגיש?"

זה מדהים, זה לא משהו שיש בג'רגון הפרסי,

בתרבות הפרסית צריך לגדול ולהיות בריא – הישרדות

פתאום חגגו לי יום הולדת, מי באיראן חוגג יום הולדת ?

נולדת, באת לעולם קדימה בהצלחה ...

לא זכרנו את זה

ופה, פתאום הרגשתי שיושבים איתי ומדברים איתי

הוא היה מרוקאי שלמד בישיבות תורניות בלונדון והיא הייתה ממשפחה אשכנזית מכובדת

פתאום מקיימים איתי שיחה עלי, מתעניינים בי, ברגשות שלי, האם יש משהו מציק/מפריע?

ולאט לאט כיוונו אותי לישיבה ציונית ולהמשך הדרך דתית ציונית

וכל מה שרציתי היה, להישאר שם ולא לעזוב לעולם !

אני אתאים את עצמי, אני אהיה זיקית , שוב מרצה

אפילו כשהיא הייתה קונה לי בגדים, למשל שנאתי צבע חום ,

אמי המאמצת נתנה לי, מדדתי ואמרתי לה שזה יפה, יאללה הלכתי עם זה

תעשי בי מה שאת רוצה , כחומר ביד היוצר

לא הייתי מודע לזה , לריצוי, אבל עשיתי הכל שהיא תהיה מרוצה

 

הגעת לפה לבד , רצית שייכות וזה שירת את המטרה שלך

סוף סוף הרגשתי שייך רגשית

בעקבות זה פיתחתי ניכור ובושה כלפי ההורים שלי

לא עניין אותי שהם יבואו לארץ

הפסקתי לדבר את השפה, שכחתי את השפה הפרסית , כי שנים סירבתי לדבר את השפה

"אני לא פרסי , התכחשתי לזהות הפרסית שלי"

אני רק נולדתי שם, נולדתי מחדש, אני אשכנזי

הלכתי לישיבה תיכונית ובהמשך לישיבת הסדר

הייתי מגיע לשבתות וזה היה הבית שלי

וכשהאבא נפטר היחסים שלי עם אמי המאמצת הפכו להיות קרובים מאוד

באיזה שהוא מקום תפסתי את המקום של האבא

זה הכניס מתחים מצד הילדים

היה שם חיבור שאני לא יכול להסביר אותו אז היום בראייה לאחור ,

לא היה משהו רומנטי בינינו, היה שם בעצם הכול , זוגיות למעט יחסי אישות

היו לנו שיחות של שעות אל תוך הלילה ועד לפנות בוקר

הילדים התחילו לראות בזה משהו לא יפה

ההורים שלה לא אהבו את הקשר שלנו,

היא אהבה אותי אהבה עזה , אהבה מאוד גדולה

והיום ברור לי שעשיתי הכל כדי לרצות אותה (מטיב חוזר...)

וחשוב לי להדגיש שאני אסיר תודה לה על כל מה שהיא העניקה ונתנה לי באותן השנים

 

המנגנון הזה של הריצוי הוא מנגנון זכיר , כשקטנים , נשארים שם כל החיים , חייבים עזרה לצאת החוצה ואתה נשאבת אליו שוב?

אני בסופו של דבר קיבלתי רווחים עצומים

בית שלא היה לי אף פעם , למרות שהייתה לי אמא שאהבה אותי מאוד , אבא שלא היה נוכח אבל הייתה משפחה "חמה", לפי הקודים של התרבות הפרסית אז

אצלם קיבלתי מקום לרגש, לתחושות ולמחשבות...

וזה כל כך משמעותי !!!

 

איך זה מתיישב כל נושא הזהות המינית שלך בתוך משפחה דתית ציונית ובתוך התרבות הפרסית, בעצם אין לזה מקום לביטוי בשום תחנה בחייך עד אז?

ידעתי בפרס על הזהות המינית שלי כבר מגיל 4

 

איך ידעת?  לא דברו על זה אז בילדותך, אפילו שם לא היה לזה

אכן לא ידעתי איך קוראים לזה אבל הרגשתי משהו שונה

זה משהו שאני לא מדבר עליו,

זה סוד שרק חלקתי עם בן זוגי ארז

לאבא שלי הייתה חנות והרבה פעמים לקח אותי לבאזאר בשביל לקנות גלילי בד כדי למכור בחנות הקמעונאית שלו.

זה היה מקום מקסים הבאזר הזה, צפוף ומלא באנשים

הבזאר מהממם, עד היום כשאני רואה את הסרטים אני נזכר

הקרבה הפיזית והמגע של גברים תמיד עשה לי משהו

לא היה לי כל הסבר, אבל הייתה לי משיכה ותחושה נעימה לגברים כבר בגיל צעיר שלא ידעתי להסביר אותה, לא ידעתי לתת לזה שם, ידעתי שזה שונה

כשהגעתי לארץ הייתי תמים !!

כל הנושא של גייז , אין דבר כזה , הגעתי ל "ארץ הקודש" שאין שם לא גנבים ולא הומואים... ארץ זבת חלב ודבש!

במיוחד כשנכנסתי לעולם הדתי, יש מסלול ברור, הכל מסודר

ישיבה תיכונית , ישיבת הסדר ושידוך , וכמובן להיות מורה וכו'

כל השנים האלו ידעתי שאני גיי, שאני נמשך לגברים ולא העזתי לומר את זה אף פעם

באיראן היה לזה שם גנאי , קוקוסינל

השארתי הכל מאחור, אני בן למשפחה דתית אשכנזית , נולדתי מחדש

בגיל 18 חזרתי ערב אחד לכיוון הישיבה ושמתי לב שגבר עוקב אחרי ושהוא לא מוריד ממני את העיניים, זה הפנט אותי והציף מחדש את כל שגנזתי וקברתי בתחושות שלי לגבי הזהות שלי.


מהרגע הזה התחילה דרך זהות מחודשת שלי את עצמי כהומוסקסואל בארון (עמוק וחשוך)

הניסיונות עם גברים לא אחרו לבוא ובכל פעם כשזה קרה הייתי חזור לישיבה , טובל במקווה ונודר שזו הפעם האחרונה

זה לא אני

עשיתי והתכחשתי

זה היצר הרע

זה לא אני

מתפללים חזק וזה יעבור

סוג של טיפולי המרה עצמאיים


כשהייתי בן 18 הורי עלו לארץ יחד עם אחי הקטן שנולד שנה קודם לכן

סיבת עלייתם לארץ הייתה הדאגה לאחי הקטן בשל המצב הקשה באיראן וגם מתוך דאגה לעתידו שלא יישאר חלילה לבד

הם שילמו הון למבריחים וכך הגיעו בדרכים קשות עם תינוק בן שנה וחצי על הידיים, שבוע בדרכים , בלילות לחצות מדבריות, פשוט ברחו משם 

 

עלית בגיל 13, 5 שנים פה כמעט לבד, הוריך מגיעים לארץ, מה התחשוה שעוברת בך ? התרגשות? געגוע ?

התחושה שעלתה בי "מה לי ולהם" , הרי יש לי כבר חיים חדשים, זהות חדשה , משפחה חדשה ואפילו תרבות חדשה אני אשכנזי היה לי קשה לקבל אותם

מעצם היותי אדם דתי הקפדתי על כשרות ולא הייתי אוכל בכל מקום

זה הרחיק אותי עוד יותר מאחיי ואחותי פה בארץ, לא היה קשר סדיר אתם

כשהוריי הגיעו לארץ ,

היה מפגש מרגש עם אמא שלי

לאבא שלי מאוד היה חשוב לו שיבואו ויתארחו, זה לא רק לבוא לאכול , צריך גם לישון.

גם זה חלק מהתרבות הפרסית העתיקה, כבוד להורים זה לישון אצלם, להיות שם חלק מהם.

בנקודה הזו אמא שלי הפכה להיות המרצה, התהפכו היוצרות, היא הייתה מוכנה לעשות הכול כדי לרצות אותי

אפילו לשמור כשרות על פי החוקים שלי, הכשרת המטבח, הפרדה וכו'

 

בעצם, נתת לה חוקים , את רוצה אותי ? אז אלו התנאים 

באיזה שהוא מקום בבטן פנימה רציתי שהיא תגיד לי לא 

ואז אני אוכל לברוח משם למשפחתי המאמצת ואמא שלי שכבר נפרדה ממני פעם אחת עשתה בשבילי ובשביל צרכיי (הכשרות) ככל שרק יכלה העיקר שלא "להיפרד" ממני שוב.


בכל השנים האלו לא התגעגעת למאכלים , לריח של הבית , למנהגים ?

לא התגעגעתי לאוכל הפרסי

זה לא היה חסר לי

אמי המאמצת הייתה בשלנית מעולה

מדי פעם, הייתי מגיע להורים שלי, הם גרו אז בחיפה

היא הייתה מכינה ארוחה, הייתי יושב ואוכל ונהנה וחוזר לבית שלי, למשפחה המאמצת

בגדול לא הייתי חלק מבית הוריי

בחיים לא ישנתי אצלם

מעולם! עזבתי אותם מגיל 13 וזהו

 

אוקי , אתה כבר מעל גיל 18, משפחה דתית, לא ניסו לשדך לך אף אחת?

היה לי תאריך חתונה, הייתי אמור להתחתן עם בת של שופטת

יצאנו , והיה מדהים

גם בתחום זה היה לי חשוב לרצות את אמא המאמצת על ידי "בחירת לב" שתתאים לצרכיה

 

המשכת בריצוי ואפילו את הנטייה המינית שלך הדחקת ?

יצאתי אתה ובפעם הראשונה שהבאתי אותה הביתה, לאמי המאמצת הבנתי,  שלעולם זה לא יקרה, לא תהיה מישהי שתמצא חן בעיניה.

איך שהיא נכנסה, מיד אמי קטלה אותה על הלבוש והחיצוניות שלה  

זו הייתה קבלת הפנים שלה

באותו לילה נשאלתי שאלות כמו  

"לזה חיכית כל השנים? לדבר הזה?"

"שמת לב שיש לה עין פוזלת ?"

אז הבנתי, שלמרות שיש תאריך לחתונה זה לא יקרה

 

התכוונת באמת להתחתן איתה ולחיות בשקר עם עצמך את שארית חייך?

כן כן!!

ותתפלאי לשמוע , אפילו היה לי פחד מסוים, אני כבר התנסיתי בסקס בכלל

והפחד שלי היה שהיא תבין שאני מכיר ויודע ושאני אצרך להיחשף , איך אתה יודע מה עושים ?

מולה כבר היה לי חשש

איך אני עושה את עצמי שאני לא יודע כלום, חוץ מתדרוך בהדרכת חתנים?

אלו המחשבות שצפו בראש בזמן שאני מדחיק את הזהות המינית שלי

למחרת, קיבלתי מכתב מ"כלתי המיועדת"... היא כבר הבינה שזה לא ילך בינינו, היא הבינה

עד כמה אני מונע מהריצוי שלי לאמי המאמצת והיא החליטה לפרוש.


נשמע כאילו התמזל מזלך, היא ממש עשתה לך טובה? 

היקום בכל הגלגולים עזר לי

יכול להיות שהייתי חי בשקר כל חיי

מאוחר יותר פגשתי המון דוסים בגנים הציבוריים , שם היה מקום החיפוש שלי ל"מה שאהבה נפשי" , גברים

פגשתי מלא דוסים נשואים עם ילדים שבחרו לחיות בשקר ובאו למצוא פורקן לצרכים המיניים שלהם.

 

בגיל 26 לא להיות נשוי בבית דתי, זה כבר אות קלון ?

נכון , בעיה

אבל מחפשים, שידוכים והיו לי כל מיני

בגיל 26 פגשתי בחור בגן העצמאות בתל אביב, נורא נדלקתי עליו

כבר עזבתי את הישיבה ויצאתי לעבוד

עבדתי בבנק מזרחי לפרנסתי

ערב אחד יצאתי לחפש את הצורך שלי ופגשתי את האהבה הראשונה שלי

הוא הפך להיות הזוגיות הראשונה שלי, אהבה גדולה

קרה בינינו משהו שלא יכולנו להתכחש לו , הייתה שם התאהבות

משהו השתנה בחיים של שנינו.

התאהבות גברית חד מינית שאני איתו רוצה לחיות

היה ברור לי בחיים, שאין מצב שאספר למישהו, ובטח לא למשפחתי

הפחד

מה אני עומד לאבד

לאבד את הבית שלי , את השייכות

את העוגן של משפחה

הבית שעטף אותך עד עכשיו והיה לי חסר כל חיי

אין סיכוי

אני לא יודע מה לעשות

ברור לי שאין מצב שאני הולך לגור איתו

המחשבה מה אני עושה עם זה, הדירה לילות שינה מעיניי.

דחיתי את זה כל הזמן

ואז שוב התערב היקום

יום אחד אני יושב בסלון

 2-4  בצהריים, שעת השינה של אימי המאמצת

היה לה טלפון גם בחדר שינה

אני שוחחתי עם אהוב ליבי

והיא האזינה לשיחת הטלפון

שיחה אינטימית של אהבה , געגועים

ואני מסכם את השיחה במשפט: "אני אוהב אותך"

עברו 2 דקות, אני רואה אותה עומדת מולי ושואלת:

"עם מי דברת ?"

אני משחק אותה: "עם חבר מהלימודים"

ואז הכתה בי עם השאלה: "לחבר מהלימודים אתה אומר שאתה אוהב אותו?"

פה הרגשתי שהדם יצא לי מכל הגוף

הבנתי שהיא שמעה את כל השיחה

ואני עוד עונה לה בכן, "חבר מאוד קרוב"

התחלתי להתבלבל וכל מה שרציתי , שהאדמה תפער את פיה ותבלע אותי

היא לא הניחה לי ונאלצתי לספר לה את האמת

ואז התחילה מסכת של לחצים, כל מה שחששתי ופחדתי

בהתחלה זה היה בטונים נעימים

בוא נטפל בזה

נלך לרבנים ולפסיכולוג

ואני ידעתי רק דבר אחד: אני רוצה לחיות עם גבר שהוא אהבת ליבי

זו האהבה שאני רוצה לממש

בהמשך השיח הפך להיות לא נעים וצורם

ועד שיום אחד היא נורא לחצה עלי "בוא נלך לטיפולים"

זה איסור מהתורה , זה היצר הרע

יש אפשרות לתקן

וכשסירבתי להיענות להפצרות החוזרות ונשנות שלה בעניין טיפולי ההמרה

היא דרשה שאעוף מהבית

נדרשתי לעזוב מיידית את הבית הזה שגדלתי בו רוב שנות חיי,

ושניה לפני שנטרקה עלי דלת הכניסה

נזרקה לעברי ברכת דרך מיוחדת מפיה של אמי המאמצת :

"אתה תמות ערירי ולא יהיה מי שירים את גופתך בלוויה שלך"

 

סוג של דקירה חדה בלב, אתה מגורש מהבית שלך, לא בקשר טוב עם המשפחה שלך, איך אתה מרגיש ברגע הזה ?

הייתה לי הקלה רק מסיבה אחת , בשנים האחרונות בעקבות הקרבה התחלתי להרגיש את הקטע של הריצוי בעוצמה

כבר ידעתי לשים שם על זה שאני מרצה

מעולם לא הייתה לי אפשרות להגיד את דעתי, לא רציתי להגיד את דעתי ולא רציתי לייצר התנגדות

אף פעם לא אגיד את דעתי כדי שהיא לא תכעס

פחדתי אפילו להגיד , היה לי פחד , הכל בסדר, מה שאת רוצה

ה"גירוש" הביא איתו הקלה , הייתי חייב את הנתק הזה , כל הזמן לתת דין וחשבון, הייתי משקר לה , "איפה היית ומה עשית ?"

 זהות מינית, שייכות, איראן, קבלה עצמית , הורים , הורות קובי יחד עם אביו ואחותו , שנת 1978 לפני העלייה ארצה 

ההורים שלך ידעו שעזבת שם את הבית ?

הם לא ידעו כלם על חיי, לא היו שותפים , סיפרתי להם שעזבתי , לא סיפרתי להם שזרקו אותי מהבית

בכרטיס ביקור של ההורים שלי זה היה בסדר , הייתה לי משרה והייתי בן אדם גדול



אוקי, יצאת לעולם מהתחלה, עם כמה מזוודות, עלבון גדול, פחד, כעס לאן מועדות פניך ואיך אתה מתנהל בתוך ההצפה הרגשית הזו למול עצמך ולמול משפחתך הביולוגית ?

בן זוגי דאז היה העוגן שלי

מצאתי דירה עם שותף, שמאוחר יותר התגלה כהומופוב (ושוב חזרה בי התחושה של אין לי מקום קבע) שגם שם נאלצתי לעזוב.

החיבור עם בן זוגי הוביל חזרה אל השורשים שלי , הוא היה הולנדי והוא אהב את הסיפור שלי ואת השורשים מהם הגעתי, הייתי מביא אותו הבייתה לאכול את האוכל של אמא שלי , אף אחד לא ידע , בפרס זה היה מקובל להביא חברים, הוא היה חבר שלי

בתרבות הפרסית חברים הולכים ביחד באנגז'ה

גם בן זוגי פירק את משפחתו ויצא לדרך חדשה יחד איתי


גם בתרבות הפרסית נושא החתונה הוא אישיו, לא שאלו אותך במשפחה מה עם חתונה ?

ההורים שלי לא העזו לדבר איתי

הם היו מדברים איתי דרך אחותי, תמיד יש מישהו במשפחה שתמיד קל יותר לדבר אתו

היו שואלים את אחותי

אמא שלי, כדי שאני לא אתרחק ואשאר קרוב, אף פעם לא שאלה ישירות

אמא שלי חלתה לפני 20 שנה במחלת הסרטן

אחותי ואני באותה שנה התחברנו, היינו אחראים על הטיפול באמא

באחת הנסיעות המשותפות שלנו לאמא, היא שאלה אותי באופן ישיר למה אני לא מתחתן וביקשה תשובה כנה.

אני לא יודע מאיפה היה לי את האומץ

פחדתי שהכנות שלי תגרום לה לאבד שליטה על ההגה

ואז אמרתי לה בכנות שאני בעצם כבר בזוגיות עם בן זוג   

שאלה אם אני מאושר, ובאומרי כן היא ענתה לי:

"אני כל כך שמחה בשבילך!"

פעם ראשונה שאני מקבל גושפנקה מהמשפחה הפרסית שלי

לא ידעתי איך לספר את זה

הם פרימיטיביים

זו הייתה הקלה גדולה עבורי

בהמשך שיתפתי גם את אמא שלי

לא ידעתי אם היא יודעת מה זה הדבר הזה

למרות חכמת חיים שלה היא הייתה בורה

היא מכירה תחום נורא מצומצם שלה, כשהיא נכנסה להריון כשאני הייתי בן 17 , היא רצתה לקבור את עצמה רק מהמחשבה וההבנה שלה שהילדים יודעים עכשיו ששכבה עם אבא שלנו

היא הייתה בבושה גדולה

ופתאום אומרים לה יש לי בן זוג ,

והיא, כן הבינה או לא הבינה באותו הרגע

היא קיבלה את זה מאוד יפה ועוד אחרי שאחותי אמרה לה "הוא מאושר"

אימי רק שאלה אותי מה עם ילדים ?

ואמרתי שבעזרת השם יהיו לי ילדים , לא ידעתי איך אני אעשה את זה , אבל ידעתי תמיד ורציתי תמיד שיהיו לי ילדים

 

מה עם לשתף את אבא שלך?

אמא שלי לא סיפרה לו מעולם וגם אני לא ידעתי איך לעשות את זה

גם כשהוא היה בהוספיס ממש בסיום חייו הייתה לנו שיחה שבה הוא סיפר לי שהוא השאיר עבורי 5000 דולר ליום החתונה שלי

נחנקתי בדמעות וככה זה נשאר.

לא יכולתי לספר לו וכך הוא הלך לעולמו

הייתי בן 36 בזוגיות, וביקשתי לקיים את השבעה אצלי בבית  

פעם ראשונה שאני מזמין את האחים שלי להגיע אלי הביתה כאשר אני מנהל בו זוגיות חד מינית

זה היה בעצם איחוד ראשון מאז גיל 12

אחי (כמעט תאומי) שהיה חי שנים בארה"ב והגיע באחד הביקורים לארץ, התוודעתי אליו , גם הוא לא האמין , "תתחתן הכל יהיה בסדר",

גם כשהייתי זקוק לכסף הוא אמר לי "תתחתן אני אתן לך"

במהלך השבעה הכול היה חשוף ואותנטי בפני כולם

ואני זוכר שקמנו מהשבעה , אחי הגדול פרץ בבכי ואמר:

"הפסדנו הרבה שנים שלא היינו בקשר, אני רוצה שנהיה בקשר, אני מבקש"

"בשמחה רבה" אמרתי והמשכתי : "יש לי תנאי אחד, אתה רוצה להיות חלק מהחיים שלי? אלה החיים שלי – זוגיות חד מינית!

היה רגע מאוד מרגש , הוא חיבק אותי

משם התחילה קרבה מאוד גדולה בין כל האחים

המוות חיבר אותנו מחדש

זכיתי למשפחה עוד פעם בחזרה

ואז התחלתי גם את התהליך של להביא ילד לעולם

הרגשתי שלא היה סיכוי שאני אעשה ילד כל עוד אבא שלי חי

לא ידעתי מה אני אומר לו

ופתאום כאילו הכל התאפשר עבורי, קיבלו אותי , הכל היה גלוי ופתוח

מרגיש לי שהוא עלה למעלה כדי לדאוג לנו משם, כל החסמים נפתחו

בגיל 38 הפכתי אבא למאור במסגרת הורות משותפת


מה קורה איתך היום ?

מזה 18 שנים אני בזוגיות חדשה ונפלאה עם ארז

יש לנו ילד משותף (אביאלי), פרי אהבתנו, במסגרת פונדקאות בחו"ל, כי בארץ אנחנו אוכלוסייה סוג ב' והחוק לא מאפשר לנו להביא ילדים לעולם ולחוות הורות כפי שמגיע לנו.

המשפחה שלי מאוד מכבדת אותי היום

אני הדוד האהוב על כל האחיינים שלי

אני הפורץ גבולות ,הם משתפים אותי בהכל, אני יודע הכל עליהם

הפכתי להיות הדוד המכיל

ודרך אגב

אני מלווה היום משפחות וגם ילדים שלא העזו ופחדו לספר להורים שלהם

כי יזרקו אותם

פחדו לאבד את מה המוכר להם , את החיים שלהם

פתאום למצוא את עצמך מחדש

אני הלכתי כביכול לאהבה ,

מגיעים אלי ילדים שזרקו אותם לרחוב , הם לא יודעים איפה לישון

חרדים שנזרקו מהבית

עם תחושת נטישה מאוד קשה

זה המקום הכי הכי לא מוכר להם

הם לא מאמינים לזה

הם בהלם שההורים שלהם מסוגלים להגיד לילד שלהם  "אין לך מקום בבית"

מצד אחד זורקים אותם ומנתקים אותם מהרחם של אמא שלהם ומצד שני שחרור מאוד גדול

זה על כף המאזניים שיקבלו אותו והוא יקבל את עצמו

הפחד הזה שמלווה את האנשים שנמצאים בארון , פחד שאני יכול להבין אותו היום

זה אובדן קשה של עוגן מרכזי

זה לצאת מ"האזור הנכות / הנוחות"

הפחד הזה לאבד משהו, אתה אפילו לא יודע מה אתה מאבד

אבל ברור לך שתאבד משהו

זה להיוולד מחדש

זה לצאת לעולם ולהתחיל מהתחלה


תודה קובי, שפתחת את לבך ושיתפת אותנו בטלטלת חייך, הכנסת אותנו לתוך שבילי הלב והרגש, לתוך הסודות ששמרת ונצרת בנשמתך המון שנים,

אפשרת לנו להרגיש את הדרך, 

ולהיות חלק בתוך המסע שלך, מסע שמלמד חמלה, הבנה, קבלה, נחישות ובעיקר את כוחה של השייכות, עוצמת הפחד מנטישה. 

מסע שמסביר בצורה כל כך חדה מה היא תחושת שייכות, עד כמה רחוק היא יכולה לנהל את חיינו, להוביל אותנו לפעמים כמ עיוורים בדרך.

עד כמה התניית השייכות מעוררת התנהגות של ריצוי, וכמה הריצוי זה עומד בצד השני של המאזניים מול תחושת השייכות הכל כך חשובה להישרדותו של בן אנוש.

הצורך בשייכות מול תחושת הריצוי, האחיזה הכל כך גורלית של הכוחות הללו אחת בשנייה.

דרך הסיפור שלך שוקף עבורי גם סיפור הילדות שלי, ואני מבטיחה לספר גם אותו 

תודה לך קובי, מאחלת לך שייכות ותחושת ערך שתוביל אותך למחוזות טובים ונעימים בהמשך חייך.

והנה קובי, זה הילד של הסיפור הזה, הוא בן 56 היום, שמח מאושר ובעיקר שלם 

טיפול רגשי, הדרכת הורים , ריצוי, שייכות קובי הר נוי - מטפל רגשי


רוצים להמשיך לעקוב אחרי קובי ?- הנה הקישור לדף הפייס בוק שלו

מוזמנים לשתף אותנו בתחושות שלכם, לשאול שאלות ולהישאר בקשר

פה בתגובות למטה