מסע אישי - סיפורה המרגש של מורה לחינוך מיוחד


1 דקות קריאה

מתרגשת לארח פה את ליאת עובדיה, מורה לחינוך מיוחד, מדריכה ומנחת מורים. בעלת תואר ראשון בארכיאולוגיה ותואר שני בלקויות למידה.  

לאחרונה הוציאה ליאת ספר "מסע אישי" - ספר שמתאר את העשייה החינוכית שלה וגם את החלום שלה להיות שם עבורם ולאפשר להם לחוש הכי שווים, הכי טובים והכי מיוחדים. 

בעידן שבו לנראות החיצונית ולהישגיות יש מקום מרכזי, בעולם שבו תרבות ה"תיוג" קיימת, לנו כמחנכים, הורים , מדריכים יש תפקיד משמעותי, תפקיד של לטעת בהם אמונה בעצמם, במי שהם כמו שהם.

כדי לאפשר להם לצמוח ולפרוח בריא, עם תחושת מסוגלות וערך ועם הבנה מרכזית אחת - שהם שווי ערך, שווים כמו כולם.

ליאת בעלת 15 שנות ניסיון בחינוך, הוראה והדרכת מורים בכיתות של ילדים ונוער עם לקויות למידה, הבינה ליאת שהיא חייבת לחלוק ולשתף בשאלות שעמדו לנגד עיניה בכל פעם שפגשה תלמיד, ובתובנות שצמחו מאותה פגישה. אלה הלכו והתגבשו לגישה ותפיסה חינוכית, ששמה במרכז את החוויה, הקשר והדיאלוג בין מורה לתלמידיה.  בספר שכתבה, ובמרחב למידה שפתחה לתלמידים ומורים, ליאת מאירה נקודות מבט אל ההזדמנות ההדדית המופלאה שטמונה במפגש בין מורה לתלמיד - לפגוש בשינוי, צמיחה והתפתחות, ולהאיר את המשמעות הכבירה למעשים של עצמנו.   



למעשה בספרך את מתארת מספר ערכים חשובים שניתן לסכם אותם בראשי תיבות "מסע אישי".  מה הם מייצגים ומדוע הם כל כך חשובים?  

הערכים שמרכיבים את שמו של הספר שמים זרקור על מה שחשוב בעיני בחינוך ילדים ומהווים אבני דרך חשובות לבניית מערכות היחסים של הילדים כאנשים בוגרים, הרבה יותר מאיות נכון או דקדוק של שפה.  הערכים ב"מסע אישי" הם מ-מנהיגות, ס-סבלנות, ע-עוצמה, (מס"ע), א-אכפתיות, י-יצירתיות, ש-שייכות, י-יושרה (אישי). 

כולנו רוצים ושואפים שהילדים שלנו יצליחו, אבל מהי הצלחה? לרוב ההסתכלות היא ממקום של ציונים או אם הילד התקבל למגמה זאת או אחרת. אלה בעיני ברי חלוף. מה שחשוב הוא שאנו, כמבוגרים משמעותיים, נרחיב את תפיסת ההישגיות אצל ילדינו, נעזור להם להתפתח כאנשים בוגרים, בעלי בטחון ואמונה ביכולות, ונעזור להם לטפח תכונות שיוצרות בתוכם עוגן חם ויציב, גם כשלא נהיה לצדם.  

אחד הערכים שאת מתארת בספר שלך הוא ערך הסבלנות. בשיחה מוקדמת אתך סיפרת לי שהפרק שעוסק בערך הזה דרש גם ממך הרבה סבלנות. תוכלי לשתף מדוע הנושא והפרק היו כל כך מאתגרים? 

תלמידים שחווים קשיים לימודיים, מתמודדים גם עם תסכול, כעס, פחד וייאוש, ותחושה קשה של וויתור עצמי.  במצבים אלה, העידוד והשיקוף חשובים, אך יותר מכל עלינו להיות סבלניים יחד איתם לתהליך, וללמד את עצמם ואת עצמנו ששינויים לוקחים זמן, ואין קסמים. 

התמודדות עם אתגרים דורשת התמדה ונחישות, אבל גם הרבה מאוד סבלנות, כי פעמים זה מתעתע, אנחנו חושבים שפרצנו דרך, ועלינו על כיוון, רואים שיפור, קרן אור, אבל אז יש מעידה ולפעמים נסיגה. כדי לא להיבהל ולסגת למחשבות מעכבות, עלינו לקבל את התהליך ולהבין ששינוי אמיתי לא מגיע ברגע. יש עבודה קשה והדדית, שלנו עם הילד, של הילד עם עצמו ושלנו עם עצמנו. התמודדות עיקשת ומורכבת שבה גם אנחנו המבוגרים מלמדים את עצמנו לא להתייאש ולא לוותר. 

בעיני  זה מסר חזק לילדינו לא להתייאש מעצמם. כשכתבתי את הפרק, רציתי להמחיש את התהליך ולשקף בצורה אמתית וכנה את הדרך מנקודת מבט שלי כמבוגר וגם של הילד, ולא אחת איבדתי את הסבלנות במהלך הכתיבה. אני זוכרת ששאלתי את עצמי, איך שמרתי על הסבלנות שלי ולא התייאשתי. 

הכתיבה של הפרק החזירה אותי לרגעים האלה, ולאתגר הגדול שעמד לנגד עיני.            


אחרי 15 שנים של הוראה, איך הגעת לכתיבה ומה עורר בך את הרצון להעלות את החוויות שלך על הכתב? 

אנשים טובים שתפגוש באמצע הדרך, הם אלה שייקחו אותך למקומות שלא חשבת שתהיה בהם. בשבילי זאת חגית האוזר, תרפיסטית בדרמה עמה עבדתי. חגית נחשפה לכל העשייה בכיתה, למלאכת המחשבת ולחזון שהובלתי, וראתה את החדשנות שבכך ואמרה שאני חייבת לכתוב ספר. כמובן שתקופה ארוכה התחמקתי מהמחשבה, אבל כשפיתחתי את הרעיון של מסע אישי ויישמתי בכיתה, הבנתי גם אני, שאני חייבת לשתף ולחלוק את הידע, והניסיון שצברתי.  

סיפרת לי שהפרקים בספר מבוססים על סיפורים אמתיים של ילדים שהיו בכיתתך בתקופות שונות, כמובן בשילובים שונים ועם שמות בדויים. איזה סיפור ריגש אותך במיוחד, להיזכר בו ולכתוב אותו?  

מאוד התרגשתי כשחגגנו את יום האהבה בכיתה - קראנו לו "יום האהבה העצמית". 

זאת הייתה הזדמנות ייחודית עבור התלמידים לעצור רגע, מהמרוץ של 'מה אני צריך', 'מה אני חייב', ולשאול מה אני רוצה, מבקש. לפגוש את עצמם ממקום רך, מכיל ואוהב, דרך הדברים הפשוטים, כמו יונית שרצתה לצייר את עץ התות בחצר בית הספר, או גל שביקש להאזין למוסיקה שאוהב. כשישבנו יחד לשיחה משותפת, וכל אחד שיתף בתחושות ובחוויה, הרגשתי קירבה כנה וייחודית ואני זוכרת שזלגו לי דמעות.    

האם נתקלת בהתנגדויות מצד הורים לשילוב ילדם בכיתה קטנה, ומה היה עיקר ההתנגדויות?  

כן, הורים רבים מביעים חשש, בעיקר בגלל מחסום התיוג של מי שלומד בכיתה מיוחדת או משום שהם לא רואים עין בעין עם המלצות הצוות החינוכי והטיפולי. 

חוק החינוך המיוחד מאפשר להורים להביע את עמדתם ולקבוע מה המסגרת החינוכית המתאימה עבור ילדו. 

ההורים מבינים שהצוות החינוכי, גודל הכיתה והמשאבים יאפשרו לילדם להתמודד, לקבל עזרה, לצמצם פערים ולחוות הצלחה. אלה תנאים שמאפשרים שילדם לא יילך לאיבוד. לכן, במצבים אלה, הגישור, בניית האמון ושיתופי פעולה הדוקים בין הצוות להורים קריטיים לחווית ההצלחה של ילדם, ולא ניתן להתקדם ולו צעד אחד בלי מעורבותם. 

בסופו של דבר, ההורים הם הגורם האחראי ביותר על ילדם, ולכן מתבקש לרתום אותם, להיעזר, לשתף ולהתייעץ. 

מה העצה הכי חשובה שיש לך לתת היום לילדים, הורים ומורים שנמצאים במסגרת של כיתה קטנה?  

לא לראות בזה חלק מתעודת עניות של הילד וההורים. תלמיד שמתמודד עם קשיים, חווה אתגר גדול. כמו בכל טיפוס על הר גבוה, צריך לפעמים לעצור בצד הדרך, לאגור כוחות, להיעזר, לעטוף בהרבה אהבה עצמית, ואז להמשיך לטפס. 

כיתה קטנה מספקת הזדמנות גדולה לחוות העצמה אישית, ולשם כך שיתוף פעולה של כולם יחד הכרחי לפריצות דרך אישיות ולימודיות.  

האם יש תובנה חדשה שאת הגעת אליה כאימא ומורה בעקבות תהליך כתיבת הספר? 

לא אחת יצא שתלמידים פנו אלי בכיתה וקראו לי אימא. זה היה מאד מצחיק, אבל הבנתי שיש חיבור בין תכונות הוריות להוראה.


 ברגע שהילד משולב בכיתה מיוחדת, מתחיל טיפול ולימוד מותאם מצד אחד, אבל כמו שקראנו בספר שלך, מתחילים גם הרבה אתגרים ייחודיים לכיתה קטנה, כמו נושא התיוג. באיזה כלים השתמשת כדי לעזור לילדים להתגבר על כך? 

אחת הדרכים להעלות את תחושת הערך העצמי והדימוי של הילדים בעיני עצמם זה למתג את הכיתה שבה הם נמצאים. בעבודת צוות משותפת וסגנון התנהלות מערכתי, יצרנו  פרויקטים ותוכניות חברתיות שהתלמידים הובילו בבית הספר. 

הללו גרמו להם לגאווה ומיתגו את הכיתה מול כלל בית הספר, מורים ותלמידים אחרים, ככיתה איכותית ובעלת יכולות גבוהות שיש לה הרבה מה לתרום. בנוסף, דאגתי לרמת לימוד גבוהה. תחושת המסוגלות של הילדים ביחס לקבוצת השווים עברה דרך הצלחות לימודיות. התוכניות הלימודיות שיצרתי במקצועות השונים עזרו מאוד לצמצם פערים. 

בהדרגה, התלמידים הגיעו לרמת לימוד כזאת שמאפשרת להם להשתלב בכיתות רגילות עם יתר תלמידי השכבה. אני זוכרת שמצאתי את עצמי בשיעור מתמטיקה עם חמישה תלמידים במקום חמישה-עשר כי כולם התפזרו להקבצות לימוד מתקדמות יותר. היתה לנו מערכת שילובים ענפה. דאגתי לשלב את התלמידים בכל המקצועות, לתמוך בהם מאחורי הקלעים, וגם במורים שלימדו אותם. בהדרגה שמה של הכיתה שלנו הלך לפניה, והרבה תלמידים מתקשים מכיתות רגילות ביקשו לבוא ללמוד אצלנו.   

עם איזה אתגרים ייחודיים מתמודדים מתבגרים במעבר לחטיבת הביניים ואיזה פתרונות מציעה להם הכיתה המיוחדת?

 המעבר לחטיבת ביניים הוא מעבר קשה במיוחד, שמחייב את הילדים להתמודד בסביבה תחרותית והישגית יותר מבחינה לימודית וחברתית. אופן הלימוד בחטיבת הביניים שונה ודורש יותר למידה עצמאית, לעתים קבוצתית, והתלמידים נדרשים לעמוד בסטנדרטים מחייבים של בחינות ומטלות. 

המעבר הזה קשה עוד יותר עבור תלמידים שחוו כישלונות לימודיים רבים בבית הספר היסודי, ומגיעים עם תחושת מסוגלות נמוכה מאוד. הלחץ נותן אותותיו, וזה מקשה לצלוח את המעבר באופן מיטבי. 

בכיתה קטנה הלמידה מותאמת ואישית, וכל תלמיד מקבל תמיכה רגשית ולימודית. יש צוות מקצועי ומיומן שדואג שאף תלמיד לא ילך לאיבוד. ממצב שבו תלמיד שיחזר כישלונות ומפח נפש, הוא זוכה לפגוש את היכולות שלו, לקבל כלים ומיומנויות שיעזרו לו להמשך הדרך.

תודה ליאת יקרה על ריאיון מעורר השראה, אשת חינוך אכפתית שעושה את עבודת הקודש הזו במסירות לב, יישר כוח.

מוזמנים לעקוב אחרי ליאת באתר שלה פה 

מוזמנים לכתוב את תגובתכם לליאת, בקשות וכל אשר על ליבכם