הבלוג של ליאורה  #ריצוי


מאמרים מחיי הקליניקה בנושאי אימון הורים ומתבגרים בעידן האינסטגרם, בשבילכם ועבורכם.

הוא בן 56 ואני בת 45 הוא נולד באיראן ועלה לארץ בגיל 13 אני נולדתי בארץ, וגדלתי לאותה תרבות, אותם מנהגים בדיוק כמו שלו. סיפור חייו של קובי, סיפור מרתק, מרגש, מעניין ומלא באומץ, בהשראה, וגם בכוח עליון והכוונה אלוהית בהרבה מאוד קטעים בריאיון הוא ממש סיפר לי את הסיפור של עצמי את הסיפור של הורי את הסיפור של התרבות הפרסית של ההורות הפרסית המנהגים, המסורת, תפיסת העולם ובעיקר חלוקת התפקידים בתוך המשפחה זה היה ריאיון מצמרר כזה שהייתי צריכה זמן כדי לשבת ולכתוב אותו, התרגשתי שוב ושוב לתמלל את הריאיון הזה. סיפור חיים שאני לוקחת ממנו המון תבונות על ההורות שלנו, יכולת הקבלה שלנו את עצמנו ואת הסובבים אותנו, הילדים שלנו. סיפור שדרכו ניתן ללמוד ולהבין כמה כהורים, אנחנו לפעמים בונים את "כרטיס הביקור" שלנו בהורות, בעיוורון מוחלט ואנחנו עושים את זה ממקום של אהבה, ולפעמים אנחנו טועים. זה משאיר אותנו ואותם כואבים, מתוסכלים ומפולגים. ומה שהכי יפה בסיפור הזה זה הכוח של התא המשפחתי - כנסו להמשך קריאה

קרא עוד
4 דקות קריאה

בילדות שלי תמיד רציתי להיות שייכת, שייכות היא צורך קיומי הישרדותי, זה גרם לי לרצות (ריצוי), לוותר על עצמי, על מי שאני כדי להכנס לתוך המעגל החברתי בעיקר. היום כשאני מנסה להבין למה, אני מתחילה לגלות את שורשי הריצוי בתוך הבית שלי. רציתי שהיא (אמא) תחייך, תראה את הרגש, שתשמח, שתגיד משהו, אפילו שתכעס... שם התחלתי לרצות, תכונה שרוכשים בגיל ההתבגרות. שנים לקח לי להוציא את עצמי משם ולהיות שייכת בזכות מי שאני - כנסו לקרוא

קרא עוד
1 דקות קריאה

גדלנו כי היינו צריכים להיות גדולים, בעיקר בריאים וחסונים. בארגז הכלים ההורי שלהם הייתה הסמכות, אולי אפילו סמכותנות ובעיקר המון רצון לגדל אותנו על פי הבנתם להיות דור ההמשך שלהם. היינו עבורם סוג של "כרטיס ביקור" , "חלון ראווה" משפחתי. וככה הם עיצבו והשפיעו על מי שאנחנו גדלנו להיות. הרבה דברים טובים זה עשה לנו בבגרות שלנו, במסוגלות שלנו וביכולת שלנו לשרוד את מציאות החיים. יחד עם זאת רגשות לא היו שם, הם היו ופחדו להוציא אותם מהלב, הדרך שלהם לאהוב באה לידי ביטוי בצורה שונה ממה שהיינו צריכים.

קרא עוד
1 דקות קריאה