10 טיפים- גבולות בגיל ההתבגרות - כנגד כל הסיכויים


3 דקות קריאה


בהורות החדשה אנחנו מתקשים היום לשמור אפילו על גבולות החוק, שתיית אלכוהול רק בגיל 18 הפכה לבדיחה, ילדים מעשנים סיגריות בגיל צעיר מאוד, בכיתה ו' בבית הספר היסודי, ושלא נדבר על שימוש בסמים, כדורי הזייה, גז צחוק ועוד כהנה וכהנה הפתעות שצצות להן יום יום שעה שעה.

ההורות בעידן החדש היא הורות מאתגרת, היא הורות שמתנהלת היום עם סמכות מעורערת, אחריות בלי סמכות כמו שאתם יודעים לא עובדת בדר"כ.

זו משימה בלתי אפשרית, כשזה קורה לנו במקום העבודה אנחנו נלחמים לקבל את הסמכות שלנו בכל מחיר, כשמדובר בבית שלנו, במשכן הכי חשוב של חיינו אנחנו מוותרים ומגייסים את משפט המחץ, "ככה זה הדור הזה", "זה לא הדור שלנו" ושות'

"צרת רבים חצי נחמה" במקרה הזה לא תפתור לנו את הבעיות של ההורות החדשה, ובטח לא תסייע לילדים שלנו לצמוח בריא, יציב ועם ערך עצמי וחוסן שהם היסודות המרכזיים  בעיצוב האישיות הבוגרת שלהם, להמשך החיים שלהם.

אז אחרי שהבנו שאנחנו עכשיו במשמרת של חיינו, תפקיד חיינו שהוא תפקיד אחראי מאוד ואין אפשרות להוציא אותו למיקור חוץ, אין מצב לעשות Outsourcing להורות, בואו נחשוב יחד איך בכל זאת אנחנו יכולים לממש את האחריות שלנו בצורה מיטבית.

ראשית בואו נבין שאנחנו במשרת ההורות, אי אפשר לפטר אותנו מהתפקיד הזה, אין שימוע, את חל"ת ואין דמי אבטלה. אנחנו נדרשים בתפקיד הזה להיות המגדלור שלהם, הבלבול מתחיל בהבנה הבסיסית הזו.

מגדלור במגדל הפיקוח מאיר את עצמו ולא את המסלול, לפי האור שלו המטוסים מוצאים את הדרך לקרקע ונוחתים בשלום, במקרה של ההורות החדשה אנחנו לעיתים בוחרים להישאר בחושך, מבטלים את עצמנו, את הצרכים שלנו, את הנוכחות שלנו וגם את הקול והדעה שלנו. העיקר שיהיה לנו שקט והעיקר שלא יהיה עימות.

כשהאור שלנו כבוי הם אבודים, הם מרחפים להם ומחפשים את הדרך לקרקע, כשאין אור הם ממשיכים לרחף או לחילופין מתרסקים בנחיתה ואת הריקושטים אנחנו חוטפים לפנים ומחפשים אשמים

אז קבלו אחריות, זה רק אנחנו, אין לנו את מי להאשים.


סמכות מילת גנאי 

בדרך לעידן החדש, עידן שבו האנושות הבינה שהילד הוא סובייקט ולא אובייקט, שיש לו רגשות ודעות של עצמו עברנו מהצד של ההורות הכוחנית, הסמכותנית שבה היינו בנוכחות מוחלטת, להורות שבה סמכות הפכה להיות מילת גנאי ואנחנו הפכנו להיות ג'לי שלא נאמר סמרטוטים.

זזנו בציר ממקום שבו תפקיד הילד במשפחה לשרת את ההורה למקום שבו ההורה משרת את הילד, אז רמסנו אותם, עכשיו רמסנו את עצמנו ואת הסמכות שלנו.

ההורות החדשה היא כזו שסמכות מושגת בה באמצעות יציבות ונוכחות הורית, הורה שנמצא נוכח בעולמם של המתבגרים, יציב, מואר והחלטי - זה טבעה של הסמכות החדשה.

היא מאתגרת יותר, מורכבת ודורשת המון נחישות, סבלנות ואמונה בדרך.

אני פוגשת הורים לבני נוער שנמצאים בחוסר וודאות, בקיפאון מוחלט ובפחד. הם בעיקר מפחדים לפגוע בהם, שלא יכעסו, שלא יישארו בלי חברים. 

מבטלים את הנוכחות ההורית שלהם, את הסמכות שלהם ובעיקר את האמונה שלהם בעצמם כהורים שיכולים להיות בעלי השפעה על המתבגרים הפרטיים שלהם, "אין מצב שהוא יקשיב לי, מה אני יכולה לתפוס אותו בכוח?", "אין עם מי לדבר הוא כל הזמן בחדר" ועוד ועוד 

ההפך מאהבה היא השנאה ?

אנחנו לפעמים בוחרים להיות בתפקיד "בת יענה", לטמון את ראשנו בחול, לעצום עיניים ולעשות את עצמנו לא רואים, או במקרה האחר לראות ולא להגיב, להחזיק חזק אצבעות שלא יקרה איזה אסון, ולנסות להרגיע את העצבים שמשתוללים בתוכנו.

מה שאנחנו עושים, אנחנו בעצם מתעלמים, התעלמות היא ההפך של אהבה.

כשאנחנו בוחרים להתעלם ולא להיות, אני מכבים את האור של המגדלור שלנו, אנחנו מסמנים להם שאנחנו לא נמצאים, הם נשארים בלי הכוונה, בואקום הזה שנוצר נכנסת הרשת, וממלאת את מקומנו. ברשת הם מוצאים נחמה קלה, אין התנגדות, הם רואים מה שהם בוחרים לראות בתוך העולם הווירטואלי שאין לו שום קשר למציאות. 

והם בעיקר מבינים כשהם מפעילים את סימני המצוקה שלהם, את תמרורי ה"הצילו אותי" אנחנו לא עונים, אנחנו מכבים את האור.

גבולות הם צורך הישרדותי, גבולות מאפשרים ביטחון, עמוד שדרה, יציבות, רוגע, שלווה ועונג.

כשאנחנו הופכים להיות החברים שלהם, הם מאבדים את ההורים שלהם, את הגבולות ואת הביטחון שלהם לצמוח בריא ויציב


אז מה קורה בצד שלהם?  

הם מתנהלים בתוך ים של מסרים, בכיכר העולמית של העולם הגלובלי, המח לא עוצר לרגע, הכול נע ומתחלף המהירות מסחררת, מה שהיה נכון להירגע בעוד דקה כבר לא רלוונטי, הם חשופים שם לעיני כל העולם, ומנגד צופים בכל הלללנד של הרשת. 

הם לא טיפשים, והם יודעים שהכול זה פייק ניוז, ועדיין זה משפיע עליהם, מנהל אותם, את מצב רוח שלהם ואת תחושת הערך שלהם. הרגשות העיקריים שעולים שם הם קנאה, בדידות, תסכול. 

הם כל הזמן במרוץ אחרי עמידה בקוד החברתי החדש, קודים שכמעט לא ניתנים להשגה משאירים אותם תמיד בתחושה של תבוסתנות, בתחושת חסר, בתחושה שהם לא מספיק טובים.

התחושות האלו מלוות אותם רוב שעות היום, הם נמצאים בתוך מסך כ 8 שעות תמימות ביום בממוצע, כשהם כבר יוצאים מהחדר המכונה "בונקר" ומגיעים לסלון הם בדר"כ פוגשים פרצוף מבוהל, כעוס, מאוכזב, מיואש.

עוד הם פוגשים את האות ת' - תעשה , תביא, תלך, תנקה, תתתתתת

וברגע אחד ניצתת האש ויורדים המחסומים שבינינו לבינם.

הם משתבללים, מתכנסים בתוך עצמם, מגיבים בהתנגדות או בהתעלמות וביטול וזה מציף אצלנו את הכעס שוב ושוב, וככה גדל לו כדור שלג שהולך וגדל וצובר משקל בדרך להתפוצצות ושיברון לב גם שלנו וגם שלהם.

למרות כל ההקדמה הארוכה הזו, גבולות הם המציאות היחידה שתאפשר לכם להיות נוכחים ומשמעותיים בחייהם ולאפשר להם לצמוח ולגדול על בטוח עם הגנה מרבית.

ויש דרך לעשות את זה גם בגיל ההתבגרות של העולם החדש,

זה לא פשוט ואין מתכון מדויק, נדרשת נחישות ורצון אמיתי לשינוי, קבלת אחריות מלאה של תפקידנו ההורי ובעיקר אמונה בדרך.

 

10 טיפים - איך בכל זאת מציבים גבולות בגיל ההתבגרות 


1. הילד שנולד לנו 

אנחנו לא מגיבים למתבגר שלנו אנחנו בדר"כ מגיבים לתפקוד שלהם, ובדר"כ על התפקוד הטעון שיפור.

 אנחנו מקפידים לתקן אותם, לסדר אותם ולהכניס אותם לתוך התבניות שיש לנו בתודעה, אלו שקשורות בעיקר לילדות שלנו. 

בפער הזה שבין התודעה שלנו ששייכת לעבר הרחוק, לבין המציאות שבה אנחנו מגדלים את ילדינו נמצא הכאב, שם בדיוק אנחנו מגיבים לתפקוד שלהם ושוכחים שהתפקוד הוא רק התוצר של מה שהם מרגישים.

כשאנחנו מגיבים לתפקוד שלהם אנחנו לרוב מאבדים אותם, התפקוד שלהם הוא הסמן שלנו להתנהלות שלנו, ההתנהגות שלהם היא השיקוף שלנו, ולפעמים זה כואב לנו מאוד וזה מוציא מאיתנו המון מירמור וכעס.

לפני שאתם מגיבים תעצרו לרגע אחד ותשאלו את עצמכם למה הוא עושה את מה שהוא עושה? תגיבו לצורך של המתבגר, במקום לומר "שוב לא נכנסת לזום?", "בטח אתה לא ישן כל הלילה איך תצליח להיכנס לזום, פלא שאני מקבלת טלפון מהמורה שלך", "מה עוד אני צריכה לעשות כדי שתלמד כבר.." תנסו לשאול עם חיוך בלי שיפוט ובלי עצבים: "ראיתי שלא נכנסת לזום היום, קרה משהו?, יש משהו שאתה צריך? 

זכרו, לשיעור הוא לא נכנס, והוא יודע שהוא הפסיד ושזה לא בסדר ו.....כל מה שיש לנו הגיד.

אין צורך לנאום, כשאני מתייחסת אליו, לצורך שלו, לרגש שלו אני רואה את הילד, זו בדיוק הכוונה 

והשינוי לא יקרה בפעם הראשונה שתשנו את השיח, זה לוקח זמן  ואנחנו צריכים ליצור איתם סוג של מערכת יחסים מבוססת אמון.


2. ארוחות משפחתיות 

סרט ערבי ביום שישי זה אחד מזיכרונות הילדות הכי חזקים שלי, ערב שבת, נרות דולקים, כל המשפחה מתכנסת בסלון על הספות החומות של פעם וצופה יחד בסרט ערבי.

התרגשנו יחד, בבית ריחות הבישולים של שבת, שולחן השבת מוכן מיד לסיום הסרט.

מפגש משפחתי לארוחת ערב או צהריים לא מספיק רק בשבת, אנחנו חייבים לפגוש את המתבגרים שלנו בפרקי זמן צפופים יותר, ארוחת ערב משפחתית היא כלי מרכזי ומשמעותי בעידן החדש. זה כלי שמאפשר לנו לייצר איתם תקשורת ב 4 עיניים, לייצר ממפגש פיזי עם נוכחות, עם מגע, עם ריח ועם תנועות פנים אמתיות ולא מדבקות של אימוג'י.

מחקרים מראים שילדים שגדלו במשפחות בהן היו ארוחות ערב על בסיס קבוע גדלו להיות מבוגרים מאושרים יותר ומצליחים יותר. 

ארוחת ערב מאפשרת לנו להגדיל עבורם את תחושת השייכות, לחזק/ לייצר איתם קשרים בין אישיים, להכיר אותם ואת מה שעובר עליהם ובעיקר להיות עבורם, להקשיב להם, לשמוע את קולם.

המפגש הזה צריך לקרות לפחות 3 פעמים בשבוע , חצי שעה של ארוחת ערב קלילה, זה לא מפגש שמצריך הכנות וזמן, מוציאים משהו מהמקרר ויושבים יחד בלי ניידים, בלי הפעלות, בלי תלונות, בלי "למה לא עשית...", עם חיוך, שיתוף של ההורים, קצת חוש הומר והמון אהבה. האמינו לי זה משפר את האווירה בבית בצורה משמעותית.

ועוד משהו חשוב, זה לא קורה מהארוחה הראשונה, זה חייב להיות עקבי, נחוש, שמח, עם חיוך ואז לאט לאט הדלי של אושר מתמלא בתוך הלב שלהם, הם ירגישו מחויבות ויגיעו רק תיהיו שם עם לב פתוח ומשקפיים שרואות טוב. 

3. דברו את עצמכם

 הם בגיל כזה שהם לא משתפים, חוששים, סגורים , כועסים, אגוצנטריים כו' 

נכון, ידוע, מתסכל.

חשוב שנבין שהתגובה שלהם אלינו היא לא נגדנו, הם נמצאים בתוך עצמם עם קונפליקט פנימי עצום, מחד הם רוצים לבד, חוששים לשתף, מתנגדים, מתרחקים. ומנגד, הם זקוקים לנו ורוצים מאוד לשמוע את הקול שלנו, את הדאגה שלנו ולדעת שלמרות הכל אנחנו שם עבורם.

אז כדי לאפשר להם לשתף אותנו ולהצליח לקיים שיחה של יותר מאיך היה ? בסדר. 

מה שלומך? מצוין, רעב ? - לא וכו' 

דברו את עצמכם, אנחנו אוהבים מיד לומר את דעתנו, מה אנחנו ממליצים, מה אנחנו יודעים, איזה ניסיון יש לנו, אנחנו גם מתרגזים שהם לא מקשיבים או שיש להם דעה אחרת.

ואנחנו בעיקר נואמים ותוקפים, אפילו שזו יכולה להיות תקיפה שקטה זו עדיין תקיפה 

אז תקשיבו, תשאלו אם דעתכם מעניינת , כי לפעמים הם רק רוצים הקשבה, תשאלו אתם לפני שאתם עונים " תרצה לשמוע את דעתי?" ורק אז דברו, בלי להתנשא, דברו מה אתם מרגישים ולא מה אתם חושבים , ממליצים וכו'.- מה אתם מרגישים ולא מה אתם חושבים/ ממליצים / מציעים / אומרים ונואמים.

4. דברו וואטסאפית 

אנחנו מורגלים בנאומים, אוהבים מאוד להסביר ולשכנע, הם מורגלים למסרים קצרים, למסרים שמועברים במדבקה אחת שאומרת הכל, הקשב שלהם קצר.

כשאנחנו רוצים להעביר מסר שקשור בערכים שלנו, במשהו חשוב שיש לנו לומר להם אין צורך לחפור. אנחנו מורגלים בחפירות מהמקום של חוסר הביטחון שלנו מולם, אז אנחנו מסבירים ומתנצלים ומבקשים ..... אז בלי פחד, "רק אני מחליט עלייך" 

כן אנחנו צריכים לקחת את הכוח לידיים ולדבר קצר.

בלי לאיים, בלי להתנחמד, בלי לחשוש ביציבות ואסרטיביות (בדיוק כמו שאנחנו יודעים לעשות מצוין במקום העבודה שלנו).

5.מצפן ערכי משפחתי - לא מגדלים את סאדאם חוסין

כשאין מצפן אין אופק ברור, כשאנחנו לא מתכננים את היעד אנחנו יורים לכל הכיוונים, כשהורים מגיעים אלי עם בעיות של הצבת גבולות עם מתבגרים, בדר"כ יש ויכוח ואי הסכמה בין ההורים.

אבא: "הבת שלי מתלבשת כמו זונה..."

אמא: " אתה ממש מגזים, ככה כולם מתלבשות היום ..."

אבא: " את רואה, זו הבעיה שאת לא יודעת מה קורה עם בנים בגיל הזה..."

וזו רק דוגמה אחת 

 כשיש אי הסכמות בין ההורים זו הבעיה הראשונה בהצבת גבולות, מהר מאוד המתבגרים שלנו מבינים איפה ה"פרצה" והם יודעים למי לפנות ומתי, וגם להשתמש בזה נגדנו.

איך פותרים את זה ? מגדירים איך מגדירים מצפן משפחתי ?  

שימוש בערכים הוא מרכיב חשוב בעידן החדש, ערכים הם הגבולות המרכזיים והרחבים שבתוכם אנחנו יכולים לאפשר להם חופש בחירה, כשאנחנו מדברים ערכים במקום עונשים אנחנו לא מייצרים התנגדות וחסימה

כשאני אומרת למתבגר שלי "הכנת שיעורים ?"או "למה לא הכנת שיעורים ?"  אני מדברת אתו על אחריות ואני משאירה את האחריות אצלי ולא אצלו.

לכן, נכון יותר לומר להם, "הלימודים שם שלך ובאחריותך, אני פה לכל עזרה".

כך אני מעבירה מסר שאחריות הם חלק מהמצפן ההורי שלי ושזו האחריות שלו ולא שלי, ככה אני מאפשרת לו להרגיש מסוגל ולהתנסות במציאות החיים.

תגדירו יחד כזוג מה הם 5-6 הערכים שלכם שאתם מסכימים עליהם, ושימו אותם למול עינכם, תפעלו מתוכם, תנכיחו את הערכים האלו בבית, תעשו פשרות בינכם כהורים.

אם הגדרתם ערך של כבוד, תתנו להם דוגמה אישית, כבדו אחד את השנייה ותנו גם להם כבוד.

אם הגדרתם מצוינות כערך, תאפשרו להם להצטיין במה בהם טובים, יכולים ומסוגלים ותטפחו את זה.

הערכים האלו הם המצפן שלכם שמוביל את ספינת המשפחה קדימה, הוא הזמן הימני שלכם והוא המרחב שבתוכו המתבגרים שלכם יכולים לקבל חופש בחירה.

כך נותנים חופש עם אחריות וגבולות, מאפשרים להם חופש בחירה שמעודד אותם לגדול לעצמאות מחשבתית מבלי להפוך אותם לעריצים.

חופש ללא אחריות - מפתח עריצות, בעידן שלנו אני קוראת לזה "מגיע לי".

6.השהיית תגובה - קחו נשימה 

אנחנו מגיבים במחשבה תוך כדי שאנחנו "מקשיבים",  כל זמן ההקשבה שלנו אנחנו חושבים מה לענות, האם הוא מתחמן אותו ואיפה האגו שלי.

אנחנו מגיבים מיד, מהבטן, מהרגש, בלי מחשבה וזו הדוגמה האישית שלנו אליהם 

תנו כבוד למילה שלכם, אם אמרתם משהו תעמדו בו, לא חייבים להגיב מיד - אפשר לומר "אני אחשוב על זה", אבי אבדוק", "מעניין..." "ואלללהההה....???", "אני אחזור אלייך - כך תלמדו אותם לתת כבוד למילה שלכם. אל תשלפו תשובות כדי לתת תשובות, השהיית תגובה מאפשרת מענה מיטיב.

תגיבו נכון ומותאם, תגובה שיש בה תוצאה הגיוניות, בדר"כ התשובה שלנו : "אין לך טלפון שבוע" ת"אתה לא יוצא מהבית..." וכו' 

תחשבו שאיחתרם לעבודה וקיבלתם עונש לנקות שירותים, עונש/ תגובה צריכים להיות מידתיים ומותאמים לסיטואציה.

השהיית תגובה, מחשבה, תלמד אתכם לענות את התשובה הנכונה עבורכם ועבורם.

תנשמו 

7. מכים בברזל כשהוא קר 

כשהם מתרגזים, מרימים קול, מתעצבנים וטורקים דלת, זה "מעלה לנו את הסעיף", "מרתיח לנו את הדם" ובעקיר פוגע לנו באגו, התגובה המיידית שלנו יוצאת מהמקום של הרגש והתחושה של הפגיעה באגו שלנו  (עלבון), ואנחנו מיד קופצים לחנך אותם, ללמד אותם שככה הם לא יתנהגו אלינו, שיזהרו לפעם הבאה וכו' .

אז בדיוק ברגע הזה הם חסומים, סגורים ואין קליטה 

אנחנו מלרלרים והם לא שם, זה רק מגביר ביניכם את הכעס ומייצר ריחוק 

אז תתגברו על הבושה, תעצרו את הרגש הזה שאומר לכם שהם נגדכם , כי הם לא.

תעשו פרשנות חדשה לארוע ותצאו מהסיטואציה, stay cool, אל תגיבו, תענו שככה אתם לא מנהלים דיון ושיחה, תכבדו את עצמכם ואל תכנסו לתוך הצעקות וסערת הרגשות שלא מקדמת לכלום, רק לתוך סיחרור שלא נגמר.

לא מחנכים תוך כדי סיטואציה - שהילד נתפס שיכור לא עושים לא נאום, מרביצים לעצמנו ושואלים איפה טעינו. 

האמינו לי הוא יודע שהוא עשה מעשה חמור, שזה לא בסדר, שזה מסוכן וכו' 

אז תתחילו קודם כל בטיפול, הכלה, הקשבה.

 אחר כך שהכול רגוע יושבים לשיחה עניינית בלי איומים, שיחה עם רגשות והבנות בשלב ראשון הגדרת הגבול והקו האדום, הסבר הדרישה, הקשבה לצורך שלהם והגעה לשיח דיאלוגי משתף.

לא מצליח, מסלימים אבל תנו הזדמנות בעיקר להקשיב לצורך ולא לתוצאה של ההתנהגות.



8. לא אמא של "כולם"

 מילות הקוד : "כולם", "אף פעם", "אף אחד", "תמיד", "כל הזמן" הן מילות קוד שצריכות להדליק נורת אזהרה,

אם תעשו בדיקת עומק תבינו שהמילים הללו הם בדר"כ לא נכונות, והן כלי למשחק רגשי עליכם.

הם יודעים להשתשמש בזה כשהם חסרי אונים : "את כל הזמן צועקת" ," את אף פעם לא מסכימה", " אני תמיד לא כמו כולם "...

ולפעמים אנחנו משתמשים בזה כדי להקל על עצמנו: 

כולם/ן מעשנים בגיל 12? 

כולם/ן שותים אלכוהול בניגוד לחוק ?

כולם/ן מתלבשות בביגוד מינימלי ונוסעות במוניות לבד בלילה

כולן/ם  יוצאות וחוזרות ב 5 בבוקר מבילוי ?

תחזרו למצפן הערכי שלכם ותשאלו האם זה עומד למול הערכים של הספינה המשפחתית שלכם, כך תבדקו עם עצמכם איפה הגבול ואז תוכלו להעביר אותו הלאה 

מבטיחה לכם שלא כולם חוזרים הביתה מבילוי בשעות בוקר, לא כולם נמצאים בהאוס פרטי כל הלילה, לא כולם נינכנסים לזום מהמיטה, ולא כולם מעשנים סמים ושותים אלכוהול בגיל 13.

תגדלו את הילד שלכם , לא את הילד של "כולם"

9. חמ"ל הורים - גיוס שותפים 

בעידן החדש אחד הכלים לבנות אליהם את הגשר הוא "גיוס שותפים", נכון לפעמים לא נעים להוציא את "הכביסה המלוכלכת החוצה", אבל לפעמים אין ברירה.

ברגע שאנחנו כמבוגרים מאבדים את האחיזה שלנו בהם, מאבדים את היכולת להשפיע ולהכווין אותם אנחנו חייבים להתגבר על הבושה וליצור גשר והשגחה עליהם.

גיוס שותפים יכול להיות- קרוב משפחה שיש לו השפעה, סבא, סבתא, דוד/ה מדריך, מורה אן כל מבוגר אחראי.

זה יכול להיות מאמן או יועץ  חיצוני שיאפשר למתבגר/ת לשתף, לפרוק ולהירגע. כשאין להם את האזור הבטוח הזה הם נישאבים לואקום של הרשת ומבקשים שם נחמה בצורה של לייקים ועוקבים.

בדרך הזו הם הולכים לאיבוד ואנחנו יחד איתם, הם צריכים מקום לאוורר את הרגש ויש להם המון מה לאוורר.

והדרך האחרונה שהיא חשובה במיוחד היא גיוס שותפים "חמל הורים", תצרו קשר עם ההוירם של החברים, תסכמו יחד את הגבולות, תיצרו חומה ברורה מולם שתאפשר לכם להרחיב את ההשגחה וההכוונה ההורית אבל בעיקר יאפשר להם להיות רגועים יותר ובטוחים יותר 

10. נוכחות פיזית 

זמן הורים ילדים היום בעידן החדש הוא בערך 7 דקות ביום, גם ב 7 דקות הללו אנחנו מקפידים לריב איתם, להתווכח ובעיקר לבדוק מה הם לא עשו.

במקום לקחת את הזמן הה ולהפוך אותו  מ7 דקות בגיהינום ל 7 דקות בגן עדן, אנחנו מקפידים להתעניין ב: למה הפסטה עם העגבניות מעלה פטריות בחדר ועדיין לא פניתם אותה?, ולמה הם מסריחים ועדיין לא הלכו להתקלח?, ולמה הם ל עוזרים? ולא עושים? לא ולא ולא ..... 

התקשורת שלנו איתם סובבת סביב הפעלה שלהם, תכנות שלהם והכנסה שלהם לתוך הקוביות שיש לנו בראש.

נכון, אנחנו עובדים במשרות חשובות סביב השעון ואנחנו לא יכולים להיות יותר מ 7 דקות איתם בבית, אבל גם כשיש לנו הזדמנות ליצר איתם שיחה אנחנו מעדיפים לשלוח להם מדבקה, הקלטה או SMS. 

אנחנו מקפידים על מינימום אינטגרציה, אין לנו כוח להיכנס לעימותים, אנחנו בוחרים להתעלם או לשחרר מסר מאחורי פילטר, כך אנחנו חושבים שלא ניפגע מהריקושטים או שלפחות נחווה אותם בעוצמה נמוכה יותר אחרי הסינון של הפילטר בוואטסאפ.

אז במקום לברוח ולצמצם מגע, תייצרו זמן שיחה אישית, כנסו אליהם לתוך המרחב שלהם, תפרגנו להם תשאלו לשלומם?, תבדקו מה הם צריכים ? , תאמרו להם כמה הם יקרים וחשובים לכם. הם צריכים לשמוע את זה יום יום.

תחבקו אותם, תיגעו בהם, תנו להם טפיחה על הגב, חיבוק צד, ליטוף.

תהיו קצת יותר בבית, בזמינות נפשית, רגועים ונינוחים ותאפשרו להם לגשת אליכם, תייצרו מרחב נעים עם קצת חוש הומור ולאט לאט תתחילו לטפטף את המשנה ההורית שלכם, טיפה ועוד טיפה עם המון סבלנות ואהבה, זו הדרך להמשיך להיות הורה נוכח , משמעותי ויציב שאפשר להישען עליו ולקבל צידה לדרך.

הם צריכים אתכם, תהיו שם מוארים וזמינים עבורם ותראו להם את מסלול הנחיתה למציאות - הורה מגדלור 

צריכים עזרה והכוונה? מרגישים אבודים ?

אל תחכו שיהיה מאוחר מידי, בכמה מפגשים אשפר להתחיל לעלות על שביל הזהב ולייצר הבנות בסיסיות להתחלה בטוחה בדרך ליחסים יציבים ומשמעותיים עבורכם ועבורם 

מוזמנים לקבל מידע על הקליניקה שלי ועל שיטת הטיפול והאימון שלי ב"בית למתבגרים"