1 דקות קריאה

"יכול להיות שאשה לא יכולה לחוות אורגזמה לעולם ?" 

זה אחד הפתקים האנונימיים שקיבלתי באחת מסדנאות המיניות שהעברתי לאחרונה למתבגרות בחטיבת הביניים, השאלה הזו קצת הטרידה אותי, חשבתי לעצמי למה נערה מתבגרת נמצאת בכזה סוג של ייאוש ?

בדרכי החוצה  היא נגשה אלי, "זה הפתק שלי", חבל שלא שמעתי את ההרצאה הזו שלך כשהייתי צעירה, אני כבר אימא ל 3 ילדים ואני עדיין לא שם, כאילו הגוף שלי לא  מצליח להרפות. אני כבר מיואשת ממש, באמת שניסיתי את כל השיטות. 

בשיחה אתה היה מסר אחד משמעותי, צריך לחנך למיניות חיובית, חינוך פתוח שמאפשר להן להכיר את עצמן, את האיברים שלהן ואת מקור העונג. זה החזיר אותי לשיח שלי עם הורים למתבגרים, כדי לשחרר את המבוכה שאוחזת בהורים, מבוכה מובנת ויחד עם זאת מבוכה שאנחנו חייבים להתגבר עליה, אני תמיד לוקחת אותם קדימה 15 שנה, מבקשת אותם לדמיין את המתבגרות שלהן בוגרות, נשים, בזוגיות טובה. 

ואז כשהן בתוך הדמיון של גיל 30 יותר קל לחשוב על מיניות בהקשר של הנאה, ואני מבקשת לשאול את עצמם שאלה אחת, מה אתם מאחלים להן בהקשר של מיניות שם, כשהן יהיו בנות 30? 

ואז יש מין חיוך כזה משחורר, כתפיים שקצת משחררות אחיזה, שחרור של אויר דחוס ואולי קצת הבנה של מה אוחז בנו כל כך ומאיים על היכולת שלנו לשוחח על זה, להפסיק להתבייש בזה כשזה נוגע בילדות שלנו, משהו בחיבור שלנו אליהן, ברגש הזה שמנסה להגן עליהן מקפיא בנו את המילים ומשאיר אותנו שותקים. 

בדמיון שלנו קדימה אנחנו יכולים לשחרר במעט את האחיזה הזו, להרחיב את העדשה ואט אט להתחיל לתת למילים לדבר את הסיפור ולשחרר את הקיפאון. 


אחת השאלות שמטרידות את ההורים היום, היא איך מדברים איתן מה אומרים ובעיקר מה לא אומרים?

החשש שאולי ניתן להן רעיונות, או שאולי חלילה נגרום להן נזק וכו' נוכח במחשבה כל הזמן, אז בואו נעשה קצת סדר בכל הרעש הזה שיש לכולנו במחשבות.

שיח על מיניות זה לא שיחה אחת שבה מעבירים מערך שיעור, חינוך למיניות בריאה הוא חינוך שמטפטפים אותו לאורך השנים, בדיוק כמו שמדברים על החצ'קונים, על הגובה, על המשקל, על עיצוב השיער, כך מדברים על האיברים שלנו בלי להשאיר אף אחד מהם בחושך, או תחת שמות קוד, ולפעמים הקוד הוא רק שינוי בטון הדיבור ומבט פנים מושפל/ מובך. 

שיח על מיניות בריאה וחינוך למיניות חיובית הוא לא רק מידע על מחזור, קונדומים  אמצעי מניעה פין ופות , שיח על מיניות בריאה מתחיל בערכים, בתקשורת , במערכות יחסים, בהקשבה ובעיקר במודל הורי, בנוכחות הורית וביכולת שלנו לראות אותן גם נהנות ממין וממיניות! 

כן, בתוך הלב עמוק זה הרצון של כולנו ולא צריך להתבייש בזה. צריך לחנך לזה. אחד הדברים שהכי זכורים לי מהילדות שלי זו העובדה שלפות היו כל מיני שמות חיבה: פושפוש, "שם למטה", פיפי וכו'. 

עצם העובדה שאנחנו לא קוראים לאיברים הללו בשמם, כבר מייצרת סוג של הבנה שיש פה משהו מסקרן, מביש, מביך ומעבר לזה יש פה סוד שאסור לדבר עליו, אולי כדאי שבכלל נעלים/נמחק את האיבר הזה ונשמיט אותו עד שהן יגדלו. ההבנות  הללו נזרעות בתודעה שלהן בגיל צעיר מאוד וזה עובר גם בשפת הגוף שלנו וגם בשיח שלנו, בפתיחות שלנו ובעוצמה של המילים כשהן יוצאות ללא מבוכה מוגזמת. 

הבלבול שבין הפתיחות לאינטימיות

אז נתחיל בהכרות של הבנות שלנו עם האיברים האינטימיים שלהן, וכן זה אינטימי, צריך לדבר על זה, לתת לזה שם ועדיין לקדש ולשמור על המרחב האישי והאינטימי.

אולי זה הבלבול, האינטימיות קיימת ויש לה מקום ויחד עם זאת צריך להיות לאיברים האינטימיים גם שם, הכרות ובעיקר הבנה מה התפקיד של כל איבר כזה שקיים בגופן. 

כדי שנבין את החשיבות של השיח כבר בגיל צעיר מאוד, אנסה לחבר אתכם לתוצאות של מה קורה למתבגרות כיום כשהן נתקלות באיברים שלהן, איברים שאין להם שם, משהו שקיים בתוכן ואחראי על העונג שלהן, הרי כבר הבנו שזו הפנטזיה שלנו והתקווה שלנו עבורם בסתר. 

הן לא מכירות את הדגדגן, הן יודעות שיש משהו כזה שם, איפשהו למטה, ושאולי הוא יכול לעזור להן להגיע לעונג, ויחד עם הידיעה המעורפלת הזו הן ממשיכות לחפש את העונג דרך החדירה, והתודעה שקיימת בתוכן שמגיעה מהצפייה בפורנו או מהסרטים בנטפליקס ובעיקר מהשתיקה שלנו. 

אז הדגדגן הוא איבר בדיוק כמו כף הרגל, היד, הלחי אולי לא בדיוק כי כבר דיברנו על היותו אינטימי, אבל הוא איבר שיש לו תפקיד והן צריכות להכיר אותו ואת התפקוד שלו. 

מעבר להכרות הכללית על קיומו, הן צריכות לדעת איך הוא נראה, איך הוא מרגיש, איפה בדיוק הוא נמצא, הצבע שלו. זה בדיוק כמו שבנים מכירים היטב את האשכים שלהם, או את הפין שלהם, והם יודעים היטב מה ואיך גורם להן לסיפוק מיני ועונג. 

כשאנחנו לא מדברים ולא מלמדים, ככה בדיוק אנחנו מחנכים אותן להבנה שמיניות היא לצרכי רבייה (הבנה פטריארכלית), ככה אנחנו עושים את החיבור החסר, חיבור שבו אין עונג, אין הנאה ובעיקר אין חיבור לגוף. 

מה לדבר עם ילדה בת 12 על דגדגן ?

לא פעם פנו אלי הורים ששאלו בפליאה, מה לדבר עם ילדה בת 12 על דגדגן ? רחמא לצלן !!! זה לא נראה לך מוגזם ? שוב קופץ בתוכנו השד הזה שזועק מתוכנו "היא הילדה שלנו ואנחנו רוצים שלמור עליה מהחושך...." ואנחנו משאירים את המיניות בחושך, לצערי שם זה נשאר גם כשהן בוגרות שיוצאות להתנסות מינית בלי הכיר את האיברים שלהן. 

אז מותר לומר דגדגן בקול רם בלי ללחוש ולכווץ את הגוף כולו, מותק לומר שזה איבר בפני עצמו והוא מחובר לפות וגם את זה אפשר לומר בלי לפחד, נכון זה איבר אינטימי בדיוק כמו פין, ישבן, ציצי ושות'. 

לאיבר הזה יש אחריות על העונג של האשה, וכן אנחנו לא בימי הביניים ולא צריך לפחד ממיניות של נשים ומעונג של נשים במיניות, זה מותר וזה בסדר שנשים יחוו עונג,  זו הכוונה שלנו הרי לקראת גיל 30 .... 

אז למה בעצם חשוב להסביר איך נראה האיבר הזה?, למה חשוב ללמד אותן כבר בגיל צעיר שזה האיבר שאחראי על העונג, זה האיבר שגורם (לרוב) לסיפוק מיני והוא איבר אינטימי אבל הוא איבר כמו כל איבר אחר בגופן.

כשאנחנו מחנכים למיניות חיובית, בריאה, כזו שיכולה לקדם מערכות יחסים, להעמיק קשרים, לייצר תחושה טובה, זוגיות מפתחת ועוד, אנחנו בעצם חייבים לספר להן שעונג הוא מתנה של הטבע, עונג וסיפוק מיני הם חלק ממיניות בריאה ועוצמתית, עונג צריך להיות גם מנת חלקה של האישה ולא רק של הגבר. 

עונג  היא לא מילה גסה, גם שמדובר בנשים! עונג הוא טבעי.

אז בואו נחזור לאשה הזו שיש לה כבר שלושה ילדים ועדיין לא מצליחה לחוות אורגזמה, ונבין שעכשיו זה הזמן הנכון ללמד את המתבגרת שלנו על גופה, לחבר אותה עכשיו לרזי גופה, להכרות עם האינטימיות שלה ובעיקר ליכולת להכיר את המיניות שלה, באמצעות הרגש שבתוכה, כדי שהיא תגדל להיות בוגרת שמסוגלת גם להנות מגופה ובעיקר מהמיניות שלה ומהקשר הזוגי והמיני שאנחנו מייחלים לו. 

כן, גם כשהיא אישה בדיוק כמו הגבר. עכשיו זה הזמן הנכון לאפשר לה להרגיש בנוח בתוך הגוף שלה, לייצר את החיבור לגוף ופחות את הניכור והשיפוט העצמי. 

במיוחד בעידן שבו מתבגרות עסוקות בלהתאים את הגוף שלהן לקודי היופי והנראות החיצונית, בעידן שבו מתבגרות לצערי מתחילות אפילו בניתוחים לעיצוב הפות, כן כן קראתם נכון. מוזמנים/ות למאמר בנושא פה

שיח פתוח על מיניות נוטע בהן בעלות על גופן ועל המיניות שלהן 

מתבגרות שקבלו בגיל ההתבגרות מידע ומסר חיובי על הגוף שלהן ועל המיוניות שלהן יהפכו להיות בוגרות עם תחושת ביטחון בגופן, תחושת ביטחון ביכולות שלהן להנות ממין ובעיקר ביכולת שלהן לקחת בעלות על המיניות שלהן, לעשות שימוש במיניות לצורכי עונג, קרבה, חיזוק יחסים ולא לצרכי שייכות, ריצוי וחיקוי. 

גם את התופעה הקשה הזו שבה מתבגרות משתמשות במיניות שלהן לצרכי שייכות, ריצוי וקבלה אנחנו רואים בשנים האחרונות ביתר שאת. 

לא מעט מתבגרות מדווחות על בושה/חוסר נעימות/ ניכור מגופן. חשוב שנבין ונעביר הלאה, המיניות היא טבעית, היא נוכחת בתוכן, עוררות מינית היא משהו טבעי, התפקיד ההורי הוא לעזור להן להרגיש בנח בתוך התחושות הללו, לנרמל אותן ולתת להן תוקף, להסביר להן שמה שהן חוות הוא טבעי ונורמלי.

לא לזרוע זרעים של אשמה ובושה בתוכן

כשאנחנו כהורים שותקים את קולנו אנחנו מייצרים מרחב שבו צומחת לה הבושה, וכשהבושה מגיעה מיד מצטרפת גם האשמה סביב המתנה הזו שכולנו בתוך ליבנו אנחנו רוצים שהן ייהנו ממנה, מהמיניות שלהן. 

כשהאשמה והבושה מתיישבת ונזרעת בתוכן בגיל ההתבגרות, צפוי שהן תישארנה שם גם בגיל הבגרות המאוחרת, וכשבושה נוכחת בתוכן ומכה שורשים בהקשר של מיניות הן יתקשו לחוות עונג בדיוק כמו האימא הזו שכתבה את הפתק בסדנת הבנות. נתחיל בשיח הכי בסיסי שלנו, ביכולת שלנו כהורים לתת שם לאיברים, ביכולת שלנו כהורים להתייחס לאיבר המין הנשי בדיוק כמו שאנחנו מתייחסים ללב, לאוזן, לעיניים ופשוט לקרוא לו בשמו "פות" ועוד דבר, גם טון הדיבור ועוצמתו חשובים פה, לא צריך ללחוש, להסמיק ולרעוד כשהמילה הזו יוצאת לנו מהפה. 

אין צורך לתת לפות כל מיני שמות קוד: מנוש, שם למטה, כוס, פושפוש ועוד. כשאנחנו בוחרים להתבייש במילה פות, אנחנו מייצרים סביבה בושה, אנחנו מעבירים מסר שזה משהו שלא מדברים עליו, שמיניות זה משהו לא טוב, או אסור וכו' 

באופן טבעי, כשגיל ההתבגרות מגיע, העוררות המינית מגיעה יחד אתו, ההתפתחות הגופנית, השינויים הגופניים, ההורמונים שצפים בהן מייצרים באופן טבעי למידה של המיניות שלהן. 

אוננות 

כשזה פוגש אותנו עם מתבגרים זה קל לנו יותר לעיכול, יש משהו תרבותי שטבוע בנו שנראה לנו נורמלי יותר, מיניות גברית עוברת לנו בצורה קלה יותר בגרון.

כשמדובר בבנות/ מתבגרות אנחנו קצת מתכווצים, זה נראה לנו לא טבעי, מטריד, מפחיד, לא מתאים. 

אוננות בגיל ההתבגרות היא פעולה טבעית שמאפשרת להן להכיר את הגוף שלהן ואת המיניות שלהן. בני נוער שמאוננים למדים היטב מה גורם להם לעונג, חווים את העונג הזה ומתחברים למיניות הגברית שלהם. 

כשבנות חלילה מאוננות או נוגעות בעצמן זה נראה לנו לא תקין, זה מוציא מאתנו איזה רגע של מבוכה כבדה, דאגה והמון המון בושה. וכל התחושות שלנו עוברות אליהן בצורה ישירה, רק שהבושה עוברת בתדר כפול ונוכחת בתוכן בגיל צעיר מאוד. 

הגוף הפיסי לא מגיב לבושה, הוא ממשיך לפעול בצורה נורמלית ועוררות מינית נמצאת בתוכן יחד עם הבושה, וכך בדיוק הן למדות שהן עושות משהו אסור, משהו שהן צריכות להתבייש בו, להסתיר אותו ועוד. 

הבנים לעומת זאת, מאוננים ועם זה יש לנו סוג של השלמה, זה אפילו נראה לנו נורמלי (בהחלט נורמלי), בשיח בקבוצת השווים הן מבינות שבנים מאוננים, ובזכות העובדה שלא זרענו שם בושה הם גם מרגישים חופשי לדבר על זה, אפילו עם הבנות ואז יש קונפליקט שגדל לו ומעצים את הבושה, מצד אחד העוררות המינית, ההורמונים שרצים בתוך גופן ופועלים היטב ומנגד ההבנה שאולי הן לא בסדר. 

הן אפילו לא יודעות איך לאונן, איך להגיע לעונג, הן רק חשות את הגירוי המיני הזה, העוררות המינית הזו בתוכן כל הזמן בלי יכולת לפרק אותה, להנות ממנה ולהכיר את מרכזי העונג שהן קבלו במתנה מהטבע. 

נחזור רגע לאימא היקרה הזו, שהיום היא כבר בוגרת ונלמד דרכה את המשמעות של העדר שיח או שיח על מיניות שהוא שיח שיש בו רק אזהרות וסכנות ובעיקר המון בושה ומבוכה שבאה לדי ביטוי במתן שמות קוד לאיברים האינטימיים שלנו. 

זה כמו שיש להן בתוך הגוף מערכת שלמה של עונג והן לא יודעות איך מפעילים אותה, אין להם מושג מה שם הקוד הנכון. וזה מתחיל בגיל מאוד צעיר, יש מין פחד לחבר עונג עם נשיות.

אנחנו חייבים/ות לשחרר את העוגן הפטריארכלי שטמון בנו תרבותית ולא מרפה, אפשר להתייחס לזה בתגובה שלנו לאוננות, כשזה קורה עם הבן שלנו זה נראה לנו סוג של בסדר, טבעי, זורם. בכל זאת הם נוגעים בפין שלהם, וזה לא תמיד מקפיץ בנו אימה. 

אבל כשילדה או נערה נוגעות בגוף שלהן, בפות שלהן זה בהחלט משאיר אותנו בסוג של סטסט ובתגובה מידית של לעצור את זה כאן ועכשיו, גם אם אנחנו מצליחות לומר את זה ברוגע, הלחץ שלנו עובר בצורה ישירה, עובר בצורה של בושה. 

לא מזמן שוחחה איתי אימא צעירה כשהיא מוטרדת ממש כי הילדה שלה בת השנתיים וחצי מלטפת את עצמה בזמן המקלחת, נוגעת בפות וזה נראה לה לא טבעי, או יותר נכון לא בריא כהגדרתה. 

אז כן, פה זה מתחיל בגיל שנתיים, ברגע שהן מתחילות ללמוד ולהכיר את האיברים שלהן.  והפות, הדגדגן הם איברים אינטימיים, אבל עדיין איברים שחשוב שהן יכירו דרך האצבעות שלהן לפני שהן מכירות את הגוף שלהן דרך אצבעות של מישהו אחר ולא מצליחות להפעיל את הסיסטם של העונג. 

מיניות של ילדות צעירות, תינוקות היא לא מיניות ארוטית, היא לא מיניות שמטרתה קיום יחסי מין, היא מיניות שדרכה הן למדות את הגוף שלהן, מתחברות אליו. ובלי לחץ, ילדות צעירות לא מחפשות סיפוק/ פורקן מיני, הם לא יחוו אורגזמה (חלילה !!!), הן רק למדות את מרכזי העונג של גופן. 

אז לפני שתולשים שערות, מסמיקים ומתחילים להרגיש מבוכה, קחו נשימה ותלמדו מה המטרה של התגובה שלנו כהורים, המטרה היא לאפשר להן ללמוד את גופן, המטרה היא לייצר רגשות חיוביים ולא שליליים סביב מיניות, ויחד עם זאת ללמד אותן מהי אינטימיות, וגם לקשר אותן לתרבות ולנורמות החברתיות, להסביר שזה בסדר רק צריך לעשות את זה במרחב פרטי. 

לכן חשוב בגיל ההתבגרות לתת להן את הפרטיות שלהן, לאפשר להן ללמוד את גופן ויחד עם זאת אם לא דיברנו על  מיניות עד עכשיו , אז עכשיו זה הזמן לשיח. 


סיפוק מיני – אורגזמה 

אחת הסוגיות הכי כואבות שעולות בשיחות שלי עם מתבגרות על יחסי מין היא סוגיית העונג, האמת כשאני מדברת על עונג הן בכלל לא מבינות על מה אני מדברת. הן עסוקות בלעבור את האקט הזה בלי כאב, אחד המדדים למיניות טובה או לסקס טוב אצל מתבגרות היום הוא "אם לא כואב לי זה בסדר", ת'אמת זה ממש עצוב לי לשמוע את זה מהן כל הזמן. 

תבינו, הן בכלל לא מצפות לעונג, הן מקיימות אקט אינטימי שחודר לתוך הנשמה, לרזי גופן והן לא מכוונות עונג, הן מכוונות "העדר כאב". ויש לזה הרבה מאוד סיבות, חלקן משתמשות במיניות שלהן לצרכי שייכות, חיקוי, ריצוי, קבלה חברתית, חיזוק תחושת הערך ועוד. וחלקן לא מכירות את גופן, הן מגיעות לאקט מיני כשהן "ללא ניסיון".

מתבגרים לעומת זאת מגיעים כשהם יודעים היטב איך נח להם להגיע לסיפוק מיני, הם מכירים היטב את מרכזי העונג שלהם, לעומתם המתבגרות למדות את תפקידן במערכת מינית דרך צפייה בפורנו, או דרך שיח בקבוצת השוות. 

הן בטוחות שהחדירה תייצר להן עונגאו את הדבר הזה שגורם לנשים לגנוח כמו בסרטי הפורנו, חלקן גם בטוחות שלגודל של הפין יש אחריות על העונג שלהן, ולא מעט מהן גונחות "כי ככה צריך", בתוך תוכן הן סובלות, כואבות, פוחדות, מתכווצות ולא באמת נהנות ממיניות.

ואני מזכירה לנו את המחשבה שלנו עליהן בגיל 30, אנחנו כן רוצים שהן ייהנו ממיניות, וכשהמיניות מתחילה כך התוצאה עלולה להיות העדר יכולת להגיע לסיפוק מיני גם אחרי 3 ילדים. 

הדגדגן 

כן כן ככה קוראים לאיבר הזה, וזו לא מילת גנאי, זו לא מילה גסה, זה האיבר שאחראי על העונג של נשים. כ 80% מהנשים מגיעות לסיפוק מיני דרך האיבר הזה ולא דרך חדירה כמו שכולםן נוטים/ות לחשוב. 

בדיוק כמו שאנחנו יודעים להסביר היטב על  תפקוד הלב, על תפקוד הרגל והברך אנחנו צריכים/ות ללמדו את התפקוד של האיבר הזה, ונתחיל בללמוד איך הוא נראה, ואיפה בדיוק הוא נמצא. זה קצת קשה, כי קשה מאוד לראות אותו, הוא פנימי ולפעמים מצריך מראה כדי לצפות בו, הוא איבר אינטימי אבל הוא חלק מגופן. 

בגיל ממש צעיר אפשר לומר שכן זה קצת מדגדג כשנוגעים בו או אולי נעים לגעת בו, בגיל ההתבגרות סביב גיל 12 כבר נוכל לשוחח איתן ולספר להן שזה איבר נשי שאחראי על העונג והסיפוק המיני. 

מיניות בעידן החדש נוכחת מאוד במרחב שלהםן, רובנו נוטים לחשוב שיש פתיחות, לצערי יש פריצות ובוטות יותר מאשר פתיחות ושיח מחנך ומתווך מיניות בריאה שמקושרת לעונג. אנחנו חשופים לסיפורי אונס והטרדות מיניות כל הזמן, וכן התפקיד ההורי שלנו הוא לשמור עליהן מהטרדה מינית ובטח מאונס, התפקיד שלנו לטעת בהן בעלות על המיניות שלהן, לספר להן מה תפקידה של מיניות בחייהן. 

בדרך שבה אנחנו שותקים או מתווכים מיניות אזהרתית שמקושרת לסכנה אנחנו לא מלמדים אותן לקחת בעלות על המיניות שלהן, הן לא מכירות את המיניות שלהן ולכן הן משתמשות בה לא נכון, ולרוב זה מייצר בתוכן כאב, תסכול ובעיקר בושה ופחד לשתף. ככל שנדבר איתן יותר, נייצר שיח חיובי ולגיטימי על מיניות. כך נצליח לחזק אותן ולכוון אותן למיניות בריאה וכזו שבה הן תחפשנה עונג ולא ריצוי. ככל שהנושא יהיה פתוח ותחת שיח אחראי כך גיל קיום יחסי המין יהיה מותאם יותר, מאוחר יותר. וכן כך נצליח לאפשר להן גם להנות מהמיוניות שלהן, להנות מעצמן ולייצר מערכות זוגיות בריאות וחזקות עם הרבה עונג.

מוזמנים/ות לרכוש את הספר שלי "גונאם" חינוך מתבגרים בעידן החדש, כולל פרק מיניות מורחב שיספק לכם כלים רבים לשיח מקדם על מיניות חיובית המקושרת לעונג, מוזמנים פה

יש לכם שאלות נוספות, תגובות, תובנות ? מוזמנים/ות לכתוב לי פה בתגובות לפוסט