מנטורים למציאות החיים - ההורות החדשה


2 דקות קריאה

לאן נעלמה השגרה שלנו ?

כולנו מחכים לחזור לשגרה, לימים בהם נקום נכין הם כריכים לבית הספר, נשים מדבקה של תשומת לב ונשלח אותם לכמה שעות של שקט.

נלך לעיסוקים שלנו ולשגרה שאנחנו כל כך אוהבים. 

כבר כמעט שנה בלי מערכת חינוך מתפקדת באמת, יש לנו בעיקר מענה צולע שעבור רוב התלמידים (וגם למורים) הוא לא באמת מספק מענה מעבר לכמה שעות של  שקט.  

אבל בהחלט לא הסיבה שלשמה אנחנו מפקידים את הילדים שלנו 12 שנים תמימות בתוך המערכת

דרך הזום למדנו בעיקר כמה המערכת בעצם לא מספקת לנו את המטרה לשמה התכנסו, כשאני שואלת הורים מה הם היו רוצים להעניק לילד שלהם לקראת בגרותו אני מקבלת תשובות מדהימות. 

ערך עצמי, חוסן, יכולת הבעת דעה, מערכות יחסית טובות, חברים, מקצוע שהוא אוהב, הרבה כסף, אושר ועוד.

אז את כל מה שכתוב פה, הם כנראה לא יקבלו בשגרה שאנחנו כל כך מצפים לחזור אליה, כנראה שזה לא מה שלומדים בבית הספר הזה שעד עכשיו לא בדיוק הכרנו. 

המציאות שבה אנחנו נעים בן "יש" בית ספר ל"אין" בית ספר, הבלבול ובעיקר חוסר הוודאות לא מקדמות אותנו לשום מקום. 

גם לשבת ולחכות שמשהו ישתנה, שנקבל מענק, שיפתחו את הסגר או לחילופין לקטר כמה קשה לנו עם הילדים בבית, איך אנחנו מאבדים שליטה ובעיקר לחשוב  שאין מה לעשות "זה כולם ככה", להיות כנועים, חלשים ומתוסכלים... כל אלו לא יסייעו לנו להמשיך, ובטח שבהתנהלות הזו אנחנו לא יכולים לשמש עבורם דוגמה למה שאנחנו רוצים שהם יגדלו להיות. 

אז אני מזמינה אתכם לנחות למציאות החיים האמתית, להתחבר אליהם גם אם לא נעים לנו ולתת להם (ולנו) מעלה מחובר מציאות, כזה שיצמיח אותם להיות מי שחלמתם להיות. בית הספר לחיים, למציאות החיים הוא בית ספר שאתם המנהלים שלו. 

מנטורים של הכנה למציאות 

בית הספר הזה שאתם כל כך מייחלים לו נמצא אצלכם בתוך הבית, רק תדליקו את האור שלכם ותתחילו ללמד, הנה יש לכם הזדמנות לפתוח שנה, זה לא חייב להיות ב 1 לספטמבר זה יכול לקרות ממש עכשיו.

אין צורך בבירוקרטיה, פשוט לפעול בחצר הפרטית שלכם ולאפשר להם לקבל את ארגז הכלים החדש של החיים במציאות של 2021

עד עכשיו הם למדו מתמטיקה, אנגלית, ספרות, לשון, היסטוריה, תנ"ך ועוד כל אלו ימשיכו לחכות למורה בזום/בכיתה והאמת, הם לא באמת יקדמו אותם לשום מקום משמעותי בחייהם. 

תעודת הבגרות היום מנבא  רק 4.5% הצלחה בעולם החדש, 12 שנים וזה אחוז ההצלחה. הם יכולים להמשיך ללמוד, ואם הם אוהבים אז בכלל מצוין אבל מבטיחה לכם שרגע אחרי הבחינה, בחינת הבגרות שהם "יחרשו" אליהם חודשים עד שיצא עשן, רגע אחד אחרי הם כבר לא יזכרו את החומר והוא לא ישרת אותם להמשך החיים. 

אז בבית הספר שלכם אני מזמינה אתכם לתת להם כלים שבאמת ישרתו אותם ויאפשרו להם לגדול יציב בעולם משתנה, חדש, מורכב ואפילו אכזרי. 

כן ,כן המציאות של העולם החדש היא מציאות לא פשוטה בכלל שמחייבת חוסן נפשי וערך עצמי כדי להמשיך לשרוד, להתפתח ולהגשים חלומות. בעיקר כדי להיות מאושרים ושמחים, מבוגרים עובדים , מקימים משפחה וכו'. 

אז קדימה, הנה הזדמנות פז להקים את הבית ספר של החיים אצלכם בבית, הבית זה מגרש האימונים לחיים ואתם המאמנים של הנינג'ות שלכם, זו משרת חייכם וההצלחה בה היא זו שתאפשר לילדים שלכם לצמוח הכי גבוה ולהיות בוגרים מצליחים ומאושרים. 


תנו להם לנהל את הזום  

אחריות לא מעבירים מיד ליד, ככל שתחזיקו באחריות כך היא תישאר אצלכם, אל תצפו שיגיע הילד/המתבגר שלכם ויאמר "אמא, התעוררתי הבוקר והחלטתי לקחת אחריות ...." זה לא יקרה, בטח כאשר אתם מחזיקים באחריות. 

כל עוד אתם תהיו אחראים לזום של הילדים (החל מכיתה ג') או לכל התנהלות אחרת שלהם אתם לא מאפשרים להם ללמוד להתנהל בצורה עצמאית. 

 ילד יכול להתנהל לבד, לבקש עזרה כשיש בעיה ולקבל אותה, לקחת אחריות להיכנס בזמן לשיעור, בדיוק כמו שהא יודע כשיש צלצול בבית הספר הוא נכנס לכיתה (כשאתם לא בסביבה הם יודעים את הכללים).

להכין שיעורים, להגיש עבודות וכו' הם יכולים לבד, האמינו לי ! וזו הדרך ללמד אותם להיות עצמאים, לקחת אחריות על הלמידה שלהם ולהבין שהם לומדים עבור עצמם ולא כדי לרצות  (ריצוי) אתכם. 

למה אנחנו אוחזים באחריות בכל הכוח ? 

כי אנחנו מפחדים, כי חשוב לנו שהוא יצליח?  לא בטוח.

אולי חשוב לנו שאנחנו נצליח, חשוב לנו להיכנס למשבצת של הורים טובים, וזו הטעות שלנו,  

הורים טובים הם הורים שמשחררים את האחריות לילד וכן, יש מצב שהם יפלו, לא יכנסו, יקבלו עונש מהמורה, תהיה להם הערת משמעת, חיסור, ציון נכשל, תעודה גרועה וכו' אז מה ?? 

רק ככה, כשהם יפלו הם יבינו שלכל דבר בחיים יש תוצאה כמו בחיים האמתיים, אנחנו לא מאפשרים להם להביו את הנקודה הכול כך חשובה הזו, אנחנו דואגים שה story  יהיה ורוד, הילד נכנס לקובייה במסך עשיתי V,  הכל בסדר, רק חשוב שנבין שכל אלו קשורים אלינו, לצרכים שלנו, שהם יעמדו בציפיות שלנו, אין לזה שום קשר למי שהם, לצורך שלהם ובעיקר ליכולת שלהם ללמוד את החיים ולהתנסות בהם.

להיכשל, ליפול, לקום, להתגבר, להצליח ולעוף על החיים.

אז בואו נעשה סדר: עצמאות, אחריות, חופש בחירה יתאפשרו כשאנחנו נשחרר את הפחדים שלנו בעיקר ממה יגידו עלינו, רק  אז נאפשר להם לקחת אחריות על עצמם, נאמן אותם מגיל צעיר לקחת אחריות ולדעת לנהל את עצמם, את המשימות שלהם, את הלו"ז שלהם, את החיים שלהם

כשאנחנו בוחרים לנהל עבורם את החיים אנחנו בדר"כ  מחפיצים (חפץ) אותם ועושים את מה שנכון עבורנו ולא את מה שנכון בהכרח עבורם. אנחנו מסרסים אותם ומלמדים אותם שהם קטנים, לא מסוגלים, לא יודעים ואנחנו מנהלים את העניינים. 

כך אנחנו הופכים אותם מהר מאוד למתוסכלים שמתנהלים כמו "בובות על חוט", לפעמים אנחנו לא רואים את זה מרוב הטוב שאנחנו רוצים לעשות. 

אני רואה את המקרים האלו כל הזמן גם אצלי בקליניקה, הורים שמגיעים בתחושה כל כך קשה שהילד לא מטפל לעצמו בתהליכי הגיוס לצה"ל, יש לו פוטנציאל, נתונים גבוהים והם חוששים שהוא יגיע בסוף לתפקיד בעייתי להגדרתם, כשאני משוחחת עם המתבגר אני מבינה שהוא פשוט עייף מהם, "כל דבר בחיים הם מחליטים עבורי", "אין לי למה להתעסק עם זה אני גם ככה צריך לעשות מה  שהם רוצים ....., " .


תנו להם לצעוק את עצמם 

הוא למד שאין לו "קול" וזה מה שאנחנו מלמדים אותם על עצמם בלי שנשים לב. תנו להם לצעוק את עצמם, לנהל את עצמם ולהגיע לתוצאות .

גם אם התוצאות לא יהיו מה שחשבתם, הלמידה מהמקרה היא הלמידה המשמעותית, האמיתית, זו שתלמד אותם את מציאות החיים . 

תקשורת בין אישית - עולם בלי רגשות 

אחת מהתחלואות הקשות של העידן הנוכחי היא היעדר תקשורת בן אישית, ילדים מגיל אפס נמצאים מול מסכים ולומדים את העולם בצורה חד מימדית, דרך תמונות של יופי, שלמות, הנאה, אושר. 

הם לומדים עולם בלי רגשות, דרך המסך הם לא שומעים את פעימות הלב, הם לא מרגישים בכאב או בצער, הם לא מכירים את הגעגוע, הם פחות ופחות רואים את האחר, את צרכיו של האחר.

במהלך החיים שלהם גם הם יהיו גם בצדו השני של הלב, בצד של האחר, ההוא שצריך שיראו אותו ויקשיבו לו, ואף אחד לא יהיה שם עבורם.

כך בדיוק מתחיל להיווצר גלגל הבדידות, התסכול והדיכאון. תקשורת בין אישית ורגשות מתפתחים במוח בגיל ההתבגרות ונלמדים על ידי קריאה של מימיקות פנים, הבעות פנים.

בני הנוער בעולם החדש לא נחשפים לזה, המוח לא מתפתח ולא למד לפתח אינטליגנציה רגשית באמצעות המסך, כך אנחנו מגדלים אותם לתוך עולם של בדידות. עולם שבו הם מתקשים להביע רגשות, לא יודעים לקרוא את התמונה של המציאות בתוך מערכת יחסים בין אישית, שלא נדבר על מערכת יחסים מינית ששם הם למדים לצערי המון אלימות והעדר רגש בצורה טוטאלית. 

  1. גם נושא הקול, טון הדיבור, פענוח משמעות של טון דיבור הם לא למדים, כי גם אנחנו בעצמנו מעדיפים להסתמס איתם במקום לשוחח איתם פנים מול פנים או לכל הפחות לחייג ולשמוע את קולם, לתת להם לשמוע אותנו, אם אנחנו כבר מרימים טלפון אז בדר"כ אנחנו מלמדים אותם את טון הדיבור הכועס, הלא מרוצה והמתוסכל. 

לדאוג לאחר, לראות את האחר מבעד למסך - אנרגיה אנושית

אנחנו בעולם החדש צריכים ללמד אותם  את השיעור החשוב הזה שקוראים לו לדאוג לאחר, להיות בקשר בין אישי עמוק, שיהיה להם אכפת ממה שקורה סביבם, לאפשר  להם להבין מצבים אישיים ורגשיים של בני אדם, בני אנוש שקרובים אלינו, להיות קשובים למצוקה או לשמחה של הסביבה שלנו ולתת לזה מקום בתוך החיים שלהם.

אחרי שהם ילמדו שיעור באחריות וניהול הזמן שלהם הם יוכלו להכניס בלו"ז שלהם גם פעולה קבועה, מתמשכת, שבה הם לוקחים אחריות להיות בקשר עם מישה שזקוק להם, או עם מישהו שעושה להם טוב בחיים, או עם מישהו שהם לומדים ממנו משהו על העולם, או עם מישהו שמעניין אותם. 

אבל הדגש הוא על קשר בין אישי, קשר שיש בו אנרגיה אנושית, נשימות, קולות, ריחות, פנים אמתיות, רגשות, התרגשות, התמדה אפילו תלות ורצון להמשך הקשר. 

איפה אנחנו יכולים ללמד אותם לעשות את זה ? אפשר להתחיל בתוך המשפחה הקרובה, סבא/ סבתא שמקפידים לבקר אותם, דואגים להם לקניות, לכביסה, לתור בקופת חולים, דואגים לשאול מה שלומם, קופצים פעם בשבוע לבקר אותם וכו'. 

כן אני יודעת יש סבים וסבתות שגרים רחוק, וגם ששומרים מרחק בגלל הקורונה או שאין בכלל סבים וסבתות וכו' יש הרבה סיבות למה לא.  

תהיו יצירתיים, כי זה בדיוק המקצוע הבא שאתם תלמדו בבית ספר של החיים. עד שנגיע לשם, אני אתן לכם כמה רעיונות מדליקים בהחלט, את כל הרעיונות הללו למדתי מבני נער מדהימים ומעוררי השראה, מוזמנים להציץ, שלימדו אותי שאפשר הכל. אז אפשר להחליט שמאמצים אדם זקן ודואגים לו, הבת שלי בת ה 11 לפני שנה הייתה אחראית לקנות חלב לשכנה שלנו כל השבוע, לבקר אותה ולדאוג לצרכיה, אחד השיעורים הכי חשובים בחייה. 

אפשר להחליט שמאמצים ניצול שואה, או שאוספים ציוד עבור ילדים חולים/ נזקקים/ מיוחדים וכו'. 

אפשר לבחור ילד שמתקשה חברתית או לימודית בכיתה ולהיות אתו בקשר, לחזק אותו ולחבר אותו לתוך המעגל החברתי, שימוש במנהיגות חיובית מאפשרת להם הנאה, אושר ותחושה של מסוגלות ועוצמה, על פני תחושה של כוחנות שמהר מאוד מתחלפת בבדידות. 

תהיו יצירתיים, תשאלו אותם, אני בטוחה שיהיו להם רעיונות מופלאים תלמדו אותם ליזום את המהלך הזה, כך תאפשרו להם ותלמדו אותם לבחור את החברים שלהם ולא לרצות את החברה ולהיות בתוך מעגלים חברתיים שהם לא מרגישים שם בנח.

אבל הם שם כדי לא להיות לבד, בסוף הם אולי לא לבד אבל הם בודדים מאוד. 


ליזום בעצמם, ליצור ולהיות בפעולה = משמעות ואושר 

רק כאשר הם ידעו ליזום, ולא לפחד להיות בקשר הם יגדלו עמוד שדרה חברתי שישים אותם במקום אחר על המפה החברתית , הם יהיו יציבים ויכולים יותר, הם יהיו באמת לא לבד, הם באמת יהיו עם חברים שהם בחרו,  ולא רק לטובת הstory באינסטגרם , שם הם אולי ביחד אבל הם בדדים בהרבה מקרים. 

יזמות ויוזמה גם הם חלק מהמקצועות של הבית ספר של העולם החדש, בעולם הזה ליצירתיות יש מקום של כבוד, הכול מתפתח מהר מאוד, מקצועות שלמים נעלמים מהעולם ומוחלפים ברובוטים, בבינה מלאכותית, במכונות. 

בעולם הזה הכול מהיר ומתחלף בקצב מסחרר, חוסר הוודאות הופך להיות אורח הקבוע בחיינו, בעולם הזה המקצוע הכי חשוב שנלמד הוא זה להיות יצירתי ולדעת להתבונן על המקום החיובי בחיינו, על "חצי הכוס המלאה" וגם במה היא מלאה..., כמה זה קלישאתי אבל זה בדיוק המציאות שאליה אנחנו מגדלים את ילידנו. 

לחשוב יצירתי ולחשוב חיובי זו הדרך שלנו ללמד אותם להתמודד עם אתגרי המציאות. בחיינו, במציאות יש כל היום אתגרים, מכשולים וקשיים. אנחנו מורגלים לפתור אותם עבורנו, אבל גם עבור הילדים שלנו

כך זה הכי קל ויעיל, ככה מתקתקים את היום, ומסיימים ויאלללההה רק שבדרך הזו אנחנו גם מחפיצים אותם, מלמדים אותם שהדרך שלנו היא הנכונה, מלמדים אותם שאנחנו יכולים והם לא ובעיקר מלמדים אותם לא לפתור בעיות , כי "אמא יש אל תתייאש"

ככה בדיוק אנחנו הופכים אותם ל"נכים", מייצרים להם "נוחות" אבל הנוחות הזו היא רגעית ועכשווית (כיבוי שרפה), לטווח הארוך היא גורמת נזק. בעולם המציאותי הם יצטרכו להתמודד עם אתגרים, הדרך המיטיבה להתמודדות הזו היא חשיבה חיובית.

לבדוק מה למדתי מהטעויות שלי, מהכישלונות שלי ואיך אני מצליח לשנות לפעם הבאה, איך אני לומד לקחת את החיים בפרופורציה ולא מתרסק מכל בעיה קטנה. 

איך אני יוצאת לפעולה ולא נמנע ודוחה כי משהו קטן לא מסתדר לי, זה השיעור חשוב יותר בבית הספר של החיים, ללמוד לחיות חיובי, ללמוד להצליח לחשוב אחרת. 

יצירתיות יש בכולנו, פשוט צריך לתרגל אותה, לתת לה מרחב ולתת לה סיכוי. כיום אנחנו בעיקר מבטלים אותה, והולכים "רק על הקווים" רק על המסלול הבטוח והידוע מראש. 

אז אפשר לשנות, לשנות הרגלים ולראות מה זה עושה לנו, ללמוד דברים חדשים, להחליט לצפות בסרט או בסדרה בערוץ שאף פעם לא ביקרנו בו, לקנות בסופר אחר ולא איפה שאנחנו תמיד קונים, לנסות להחליף את הלוק היומי, לעשות דברים אחרת יאפשרו לנו להכיר את העולם דרך משקפים בצבע אחר, זה משחרר אותנו מהמקובעות.

דור האלפא הוא דור שחושב אחרת, חושב גמיש ואנחנו יכולים ללמוד מהם, רק שלא נסרס להם את המחשבה החיובית הזו. 

מתגעגעים לת' ?

אז בואו נחשוב רגע למה אנחנו כל כך מתגעגעים? 

מתגעגעים לת' אנחנו מתגעגעים לשגעת של החיים, לצאת בבוקר אחרי שרובנו יודעים לומר ברוך השם שכולם במסגרות, מאוכסנים היטב ב"מכלאות" שלהם כדי שלנו יהיה קצת שקט. 

חוזרים בלחץ מטורף, עם הנייד ביד, מחוברים "און ליין" כל היום לבוס, ליעדים, לליקיים, להנחיות וברקע מגדלים את הילדים.

אנחנו מאלפים אותו באמצעות האות ת' תלך, תביא, תיקח, תעשה, תיתן , תתקלח, תצא, תבוא וכו ' התקשורת שלנו איתם מינימלית ובדר"כ עם פרצוף שואל, מאוכזב, כועס, עצוב וככה אנחנו רוצים לגדל ילדים מאושרים, מצליחים, יכולים, סקרנים וכו'

 מבטיחה לכם דבר אחד על בטוח, בבית הספר הם לא ילמדו את כל אלו, אולי תהייה להם תעודת בגרות של מצטיינים ששווה בערך לכלום, וסליחה שאני כזו ישירה אבל זו המציאות של העולם החדש 

הקורונה זימנה לנו פסק זמן קטן והבנה שהלכנו לאיבוד, בעיקר בהורות שלנו, זה לא הדור הזה שהוא דור בעייתי, זו ההתנהלות ההורית הבוגרת שלנו בדור הזה, זו האחריות שאנחנו פוחדים לקחת 

אנחנו בתפקיד חיינו,  אי אפשר ל"הזדכות על ההורות" ויש לנו תפקיד משמעותי ביכולת שלנו לגרום להם להיות מאושרים ואנחנו יכולים לגרום להם להיות שם אם נלמד אותם את כל המקצועות החשובים האלו.

ולסיום קצת אושר 

אושר לא שווה הנאה !!! 

זו הטעות המרכזית שלנו בהורות העכשווית, הנאה אינה ערובה לאושר, ההפך, הנאה ותענוגות הם ערובה לאומללות . ולמה? מולקולות האושר במח שלנו לא יכולות להחזיק לאורך זמן, האושר העונג הוא רגעי ומיד חולף, 

כשאני רוצה להיות מאושר, כשאני רוצה לגדל ילד מאושר אני צריכה ללמד אותו משמעות, כשיש משמעות למה שאני עושה העונג הוא לאורך זמן, אני חי עבור המשמעות הזו ואני לא בודד ואני מסוגל ויכול. 

כשאני חי מהנאה, מנקודות של התענוג אני כל הזמן נע בין הציר של דיכאון לאושר, כשאין לי הנאה אני בדיכאון, אין יציבות נפשית, אני חי במצב של הנאה חיצונית של הזמן, מזכיר לי את עניין הלייקים, כשיש אני מאושר, כשעובר הזמן (בדיוק אחרי שעה) אני חוזר לחפש את המשמעות  וכשהיא לא קיימת אני בדאון. 

אז קדימה תתחילו את השנה שלכם עכשיו, זה הזמן שהולך ולא חוזר אין צורך להיות מקובע ולחכות ל1 בספטמבר, עכשיו זה הזמן להתחיל ללמד אותם את החיים, 

זה התפקיד שלנו. ניהול עצמאי, אחריות, יזמות, סקרנות, משמעות, מסוגלות, חשיבה חיובית ויצירתיות.

קדימה יש צלצול, תפתחו את הכיתה 

בהצלחה