2 דקות קריאה



"לילי שמנטוזה"  ככה היום קוראים לי בבית. 

גדלתי כילדה שמנה, זה השפיע על מי שהייתי כהורה והשפיע גם על המתבגר הפרטי שלי.

מתוך רצון כנה ואמתי לשמור על הילד שלי שחררתי את כל החרדות שלי ואפשרתי לו להיות מי שהוא, במקום שבו הוא פורח ומאושר ויחד אתו כולנו יחד.   

אני בת 46, כמעט 47.... אמא ל-4 מתבגרים. בגיל ההתבגרות שלי הייתי בעודף משקל, סבלתי מזה לאורך כל גיל ההתבגרות שלי, נולדתי במשקל גבוה יחסית ותמיד תמיד אני זוכרת את עצמי כשמנה. 

החלום שלי כילדה בחטיבת הביניים היה ללבוש ג’ינס, פשוט ג’ינס. זוכרת את הקנאה שהייתה מקננת בי כשהייתי צופה  בבנות גילי שכולן היו רזות, עם ג'ינסים צמודים וקלילות בכל הגוף. 

יותר מזה, אני זוכרת את הקנאה שלי לראות אותן אוכלות בלי הפסקה ונשארות רזות בעוד אני מנסה בכל כוחי להתחיל כל יום דיאטה מחדש ללא הצלחה.


גם "שמות חיבה" היו לי, בבית קראו לי “לילי שמנטוזה”, הערות וביקורת לגבי המשקל שלי היו באוויר כל הזמן. זוכרת את עצמי בורחת בבוקר למכולת, בתקופה שעוד היינו רושמים במכולת וקונה לי פסק זמן, מגניבה לי לתיק בדרך לבית הספר. זה דחק אותי למצב שבו הייתי מסתירה, ועסוקה במשקל שלי ובאכילה הרגשית כל הזמן. 

התגייסתי לצה”ל במשקל גבוה, שם במדים כבר התחלתי להרגיש את הגועל שלי מעצמי. זה כבר ממש ממש הפריע לי, לקח לי כמה שנים טובות להבין שאין לי ברירה. 

כשבגרתי ורציתי זוגיות, והבנתי שלמשקל יש השפעה על היכולת שלי למצוא זוגיות, על הביטחןן שלי החלטתי שאני לא מוותרת. יצאתי לדרך, התחלתי להתאמן בחדר הכושר בצורה כפייתית, רזיתי מאוד, אפילו יותר מידי, קניתי לי המון המון ג’ינסים צמודים, הכרתי את בחיר ליבי והתחתנתי. 

נושא המשקל תמיד היה סוג של אישיו עבורי, אחרי 4 לידות מצאתי את עצמי שוב במשקל של 105 ק”ג בגיל 35זה הכה בי שוב והחלטתי אז לחזור לפעילות גופנית ולמשקל תקין בעיקר בריא. 

ירדתי 50 ק”ג בשנה ומאז אני שומרת על המשקל בקפידה, אולי אפילו באובססיה. זה מגיע מהמקום של הפחד לחזור למשקל עודף, מתוך הרצון להישאר בג’ינס.

כשעברתי את השינוי הזה הייתי צעירה ל-4, אז הם היו קטנים ( עלמה רק נולדה, איתי בן שלוש, נעם בן 7 ושירה בת 9), כולם היו רזים, בלי בעיות משקל. 


הפחד הכי גדול שקינן בתוכי 

הפחד הכי גדול שלי תמיד בכל הריון היה שהילדים שלי יהיו שמנים. ידעתי מה המשמעות של עודף משקל עבור ילדים ויותר מזה ידעתי בעידן הנוכחי, עידן של אינסטגרם, עידן שבו לנראות החיצונית שיש משמעות ל”כרטיס הביקור שלך”. 

זה הפחיד אותי, לא יכולה לתאר לכם את המחשבות והזיכרונות שהיו רצות לי בראש. 

כשבני נועם היה סביב גיל 9 הוא התחיל להתעניין באוכל, ויחד עם ההתעניינות הוא התחיל לאכול, ועלה במשקל לאט לאט. האהבה הכי גדולה שלו הייתה לייצר מתכונים ולבשל, ממש ליצור אוכל. הייתה לו תשוקה לנושא, היה לו גם הרבה ידע, הוא הכיר את כל השפים בכל העולם, למד את הכימיה של האוכל.

כשהבנתי את רמת הידע שלו הייתי מופתעת מאוד וגאה בו. יחד עם זאת, כאבה לי הבטן, הפחד שהוא יהי שמן ויתמודד עם מה שאני עברתי שיתק אותי כל פעם מחדש. כשהוא רצה לבשל, לאפות ולאכול הגבתי ממקום של פחד, עצרתי את זה מנעתי ממנו את התשוקה הזו.

מה שניהל אותי היה הפחד שבי, הזיכרונות שלי והרצון הכנה לשמור עליו. ויחד עם זאת אלו היו הפחדים שלי שניסיתי לנצח דרכו במקום להתמודד איתם לבד. 

במקום לאפשר לו לחיות בתוך התשוקה שלו, בתוך מה שמאפשר לו ליצור ולהיות במקום שהוא הכי טוב והכי מצליח אני עסקתי בשיפוט, בקיטורים, במניעה ממנו. ברצון כנה ועז לשמור עליו, 

לשמור עליו מהמקום שאני הייתי בושיחות על דיאטה, רישומים לתוכניות שונות, ספורט, שומרי משקל ועוד. 

הערות על כל שנייה שבה הוא היה במטבח, “זה לא בריא”, “זה משמין”, “למה כל כך הרבה שמן?”. זה יצר בתוך הבית אווירה לא טובה, הוא נסגר, השיפוטיות הזו שלי גרמה לנזקלקצר ביחסים שלנו, ולהרבה מאוד תסכול שלו ושלי. 

לפני 8 שנים הבנתי שאני חייבת לטפל בעצמי קודם כל ולשנות את האווירה בתוך הבית, לחזק את היחסים עם הבן שלי הכל כך אהוב ומיוחד

הבנתי שאני משליכה את כל התסכול שלי מהילדות על הילד, שאני עושה עבורו בדיוק מה שהורי עשו עבורי ושאני בדרך הזו קודם כל הורסת את מערכת היחסים עם הילד שלי שנמצא בגיל מסוכן, בגיל ההתבגרות, בגיל בו מעוצבת אישיותו הבוגרת ובדיוק בנקודה הזו אני חייבת לעשות שינוי, 

לאפשר לו להיות גדול ומשמעותי בפני עצמו ולא להקטין אותו ולשפוט אותו. ידעתי והבנתי (מניסיוני) אז שדיאטה הוא יעשה כאשר הוא יחליט

השיפוטיות והביקורת שלי, ההערות שלי ומניעה ממנו את התשוקה שלו לא יקדמו דבר, להפך, הם רק יהרסו את היחסים שלנו בתוך המשפחה. 

החלטתי, שאני משחררת, אבל באמת, ממש משחררת. בחרתי ביחסים שלי עם הילד שלי לפני הכל, אפשרתי לנועם להוציא את הידע שלו, היצירתיות שלו והכישרון המופלא שלו לפועל. 

מיניתי אותו לשף של הביתהוא התחיל בגיל 11 לבשל ארוחת משפחתיות בשבת, לאחרונה קנינו לו טאבון בחצר, מטבח בחצר והוא פורח ביצירה הזו. 

לאט לאט או מהר מהר תוך חצי שנה הוא הוציא אותי מהמטבח. כל בני הבית מעדיפים את האוכל של נועם. זה ה"כיסא" שלו בבית, זה האור שלו וזו הייחודיות שלו. 

באמצעות הכישרון הזה אני מאפשרת לו לממש את הא”ני שלו – אהוב, נחוץ ויכול

זה כל מה שילד צריך כדי לגדול בריא, לפני שהוא יהיה במשקל תקין, חשוב לי יותר שהוא יהיה בריא בנפשו, שהוא יצמח, יתפקד, ירגיש אהוב ונחוץ. 

כשנועם יושב ב”כסא” הנח שלו בתוך הבית, במקום שבו הוא מרגיש שהוא מממש את עצמו, עוסק באהבה שלו, במקום שבו הוא הכי חזק והכי ייחודי, קל לי יותר להגיע אליו. בדיוק שם הוא פנוי לקשב, לשיחה ושם, אני כן יכולה לדבר אתו על הבריאות שלו ועל החששות שלי. 

גם כאן אני נזהרת משיפוט וביקורת, אבל יכולת ההשפעה שלי גדולה יותר והיחסים שלי אתו, היחסים של כולם בתוך הבית עברו לציר של שיחה, שמחה והרבה מאוד הומור. 

בחצי שנה האחרונה נעם הוריד 10 ק"ג מהמשקל, בלי שהתערבתי, בכוחות עצמו בזמן שלו ולפי צרכיו האישיים 

הילדים שלנו הם לא אנחנו, יש להם תשוקות ואהובות משלהם. 

אמונות מגבילות, זיכרונות ילדות קשים, פחדים ותסכולים שלנו אנחנו צריכים לשחרר. להיות במודעות ולאפשר להם לצמוח בדרך שלהם, להשגיח ולהיות שם, אבל לא להפריע. 

יחסים בתוך הבית הם הכלי הגדול והחשוב ביותר בתוך ארגז הכלים שלנו כהורים, בעידן של סמכות מעורערת, בעידן של אינסטגרם ומדיה ובעידן של סכנות. 



התפקיד ההורי בעידן החדש

אין פתרונות קסם ומתכונים שיאפשרו לנו להוציא אותם מהמסך, לייצר תקשורת בריאה ומשתפת, להתבונן לנו בעיניים, להתנהג בצורה מתחשבת כמו שאנחנו חולמים. זה לא יקרה רק כי החלטנו עכשיו שזה מעיק עלינו ואנחנו מרגישים שהם לא צריכים אותנו יותר, או לא מקשיבים ואנחנו לא שולטים בהם.

זה יכול לקרות כאשר אנחנו נשים את זה בראש סדר העדיפויות ההורי שלנו, כשנחליט שזו מטרה שאנחנו מתחילים לעבוד בה כדי לייצר שינוי.

שינוי מחייב התייחסות לשלושה מישורים:

מחשבתי, רגשי והתנהגותי.

אנחנו חייבים ליישר את המחשבות שלנו, להחליט שאנחנו מקבלים אותם בלי תנאי, אוהבים אותם ככה בדיוק כמו שהם, בלי תנאים ובלי רצון לתקן אותם. 

יחד עם זאת אנחנו צריכים לשחרר את העוגנים שאוחזים בנו ולהבין שהם בני אנוש בזכות עצמם, גם כשהם נולדו מתוכנו ואנחנו חייבים ללמד להקשיב ולכבד גם את הרצונות שלהם. 

זה לא אומר שאנחנו צריכים לאפשר להם להתמכר לסמים, אלכוהול או להידרדר לעבריינות חלילה וחס. אנחנו צריכים למצוא את הגבול והאיזון שבו אנחנו יציבים ומאפשרים להם לקבל נקודת יחוס משמעותית שדרכה הם יוכלו לשפוט את מציאות החיים דרך האג'נדה החינוכית שלנו, הערכים שלנו שדרכם אנחנו רוצים להצעיד אותם לגיל הבגרות העצמאית, לחיים עצמם.

כדי שזה יקרה ראשית תתחילו לטפטף אותה ולהנכיח אותה בתוך הבית, באמצעות מעשים ומודלינג הורי מואר ויציב.

תייצרו איתם יחסי קרבה, שיח של הקשבה, בלי שיפוט עם הרבה הכלה וסבלנות 

תלמדו לשתף אותם, תהיו נוכחים בתוך הבית, פיזית, אבל בצורה שבה יש אנרגיה חיובית ולא פרצופים זועפים, קמט במצח ומבט של תסכול בעיניים. תחייכו קצת, תעלו לגובה העיניים, תייצרו איתם מגע ותבנו את הגשר לנפש שלהם אט אט.

שינוי מחשבתי יאפשר להם להרגיש אחרת, יאפשר לכם להוריד קצת את הווליום של הרגש ולהקשיב לילד שעומד מולכם, אליו ולא לתפקוד שלו, שכן, לפעמים יכול להיות בעייתי

שינוי רגשי יגרור אחריו שינוי התנהגותי, כזה שיאפשר למוזיקה בבית להיות פחות צורמת, נעימה יותר ומאפשרת, כזו שאפר לצאת מהחדר ולא להרגיש שכואב המח.

הורות למתבגרים היא הורות עם הלנת שכר משמעותית, קחו נשימה תתבוננו על ה"יש" על הלבן ולא רק על הנקודה השחורה בדף 

מוזמנים לפרק נרחב על אוירה משפחתית - איך מייצרים אותה בתוך הבית, וגם לפרק על תקשורת ויחסים בעידן החדש בספר הביכורים שלי, "גונאם - חינוך מתבגרים בעידן החדש"  שיוצא בחודש הקרוב ועכשיו תוכלו לרכוש אותו במכירה מוקדמת בהוזלה הנה כאן בקישור