דחייה חברתית

הורות וגידול ילדים הן משימות שטומנות בחובן לא מעט אחריות יחד עם אתגרים מורכבים שמצריכים מאתנו תשומת לב למכלול רחב של נושאים ולהמון הקשבה עמוקה בעיקר לכאב, לצורך, לקושי בעיקר כדי שנצליח להיות שם ולתת מענה הולם

אנחנו יודעים היטב לתת מענה לפגיעה גופנית, זה קל לנו לראות את זה ופשוט לקבוע תור לפרופסור הכי מומחה בתחום, זה קל גם לראות את תהליך הריפוי, את החום יורד, את הדלקת נעלמת ואת התיאבון חוזר.

פגיעות שקשורות בנפש, בתחושות פנימה אנחנו לא תמיד רואים, וגם כשיש סימנים, תמרורים, צ'קלקות אנחנו לפעמים בוחרים לא לראות, או לפרש אחרת, לחשוב חיובי... וגם כשאנחנו כבר רואים ויודעים זה קשה עבורנו, זה פוגע גם בנו וקשה לנו לטפל והכי קשה לנו לראות את הריפוי, סימני הריפוי נסתרים וזה משאיר אותנו חוששים, נבולים ובעיקר נכנסים למצב צבירה של שומר פיזי ולא רגשי.

דחייה חברתית היא התופעה הנפוצה ביותר בחיי היום יום של כולנו, בגיל ההתבגרות לדחייה החברתית הזו יש משמעות מוכפלת וקשה, בחסות הרשת היא כואבת ועמוקה עוד יותר, צורבת ושורטת את הנפש.

לדחייה החברתית יש המון סוגים וצורות, ועם השנים היא אף הופכת להיות קשה, מתוחכמת יותר ולעיתים אפילו אכזרית ומופגנת. החל ממסיבות סגורות שבהן לא כולם מוזמנים רק "המקובלים", דרך הוצאת ילדים מקבוצות הוואטספ, קליקות של ילדים, התעלמות, צחקוק, רכילות, לעג, בולינג, מבטי עיניים, השמצה, אלימות  ועוד 

הדחייה החברתית היום היא לא בהכרח פיזית, היא יכולה להיות גם דיגיטלית ושם, זה מעל גלי העתר שכול העולם צופה,זה משאיר את המתבגרים חשופים לכאב בלתי נסבל, בלתי נשלט וכזה שמביא איתו לא מעט תופעות שאנחנו לעיתים לא יודעים להסביר אותם.

דחייה חברתית מדומה לשריטה שחודרת את העור ופשוט מדממת את הנפש, פוצעת אותה ולנו כהורים קשה להעריך את הפצע הנפשי שנשאר בהם, אנחנו מעדיפים ומקווים בכל ליבנו שהפצע נרפא לו ולא השאיר צלקת.

איך דחייה חברתית פועלת על הנפש?

דחייה חברתית יכולה לגרום ל 4 סוגים של פגיעות בנפש, כל פגיעה יכולה לבוא לידי ביטוי בצורה אחרת ועומק הפגיעה תלוי בחוסן הנפשי והרגשי של כל מתבגר/ת.

דחייה חברתית מייצרת כאב חד, זה משפיע בצורה מידית על החשיבה (על הפרשנות שלנו), מעלה בנו רגשות של כעס, מערערת את הביטחון העצמי, את הערך העצמי ובעיקר פוגעת בעוגן המרכזי שהוא תחושת השייכות, תחושת שייכות היא כמו חמצן לנפש, כשאין אותו אנחנו מרגישים חנוקים, זו גם הסיבה המרכזית להשפעה הכל כך חזקה של הלחץ החברתי.

לא כל דחייה חברתית הופכת לשריטה בנפש, אנחנו לא עשויים מסוכר, יש לנו עדיין איזה שהוא חוסן בסיסי, ויחד עם זאת גם דחיה נפשית קלה שלא מטופלת, לא מקבלת הקשבה ונשארת בתוך הגוף עלולה להצמיח תולעים שמדממות את הנפש כל הזמן ובעיקר פוגעות ברווחה הנפשית, ביכולת להרגיש שייך, בשקט הפמיני ובתחושת האושר. 

כדאי מאוד שנכיר ונדע כהורים לתת מענה מיטיב לפגיעות הללו, כדאי שנכיר אותן ונדע איך הן משפיעות על הרגש ובעיקר על תהליכי החשיבה והפרשנות של המציאות. זה יסייע לנו להגיב נכון יותר ובעיקר להיות גורם משמעותי ורלוונטי עבורם כשהם מתמודדים עם דחייה חברתית שתמיד כואבת, גם עבור ילדים שאנחנו בטוחים שהם מקובלים ושוחים היטב בזירה החברתית.

1. כואב ברגשות - פגיעה שצורבת

 כדי להסביר כמה אנחנו חשופים לפגיעות הזו של דחייה חברתית ובאיזה קלות היא נגרמת, מזמינה אתכם להצצה על מחקר חברתי שנעשה שנעשה בארצות הברית בשנת 2008. 

משחק פשוט של מסירת כדור - אדם שנבדק במחקר המתין בתור לרופא, בחדר ההמתנה הוא פגש אדם נוסף בן גילו שלא הכיר קודם (חוקר סמוי) שהתחיל להתמסר איתו בכדור, התמסרו השניים בנעימים ואז לפתע הגיע אדם שלישי (חוקר סמוי) והמסירה הבאה הועברה אליו. עכשיו בעצם 2 החוקרים הסמויים מתמסרים, והאדם (הנבדק) בעצם ספג דחייה חברתית.

נשמע כאילו כלום, אין שם שום סיבה להיפגע, הם אפילו לא מכירים, הניסוי הזה ילווה אותנו בהמשך כדי שנבין את הפשטות של הדחייה החברתית ומנגד את העומק של הכאב ומה שהיא מסוגלת לייצר בנפש.

הניסוי הזה בוצע פעמים רבות וכל פעם הוכיח מחדש את הרכות והפגיעות של הנפש.

בכל הפעמים הנבדק במחקר דיווח על כאב רגשי משמעותי וצורם, דחייה חברתית ממעגל לא מוכר (כמו בניסוי) נחשבת לדחייה החברתית הקלה ביותר ועדיין היא מדווחת ככואבת מאוד, חוויה של דחייה כביכול זניחה, לא רלוונטית מייצרת כאב חד שמלווה גם בהשפעה על מצב הרוח ובחלק מהמקרים גם בפגיעה בהערכה העצמית.

תארו לכם מה מייצרות דחיות חברתיות ממעגל מוכר, מהחברים בכיתה/ בשכונה, העוצמה של הפגיעה ברגש היא מכופלת ואפילו משולשת ובעיקר חדה וצורבת.

לא מעט פעמים אנחנו בוחרים בכינוי "כמו סכין בלב..." רובנו לא באמת יודעים איך זה מרגיש פיזית, אבל רגשית אנחנו חווים את הכאב הזה לא מעט פעמים בחיי היום יום שלנו, כשחבר פתאום לא מזמין אתכם, כשאצם לרגע מבינים שהחברה הכי טובה מצאה לה עוד חברה, כשאתם בקבוצה ולא מצליחים למצוא את המישהו הזה שיהיה אתכם, יקשיב, יפרגן  וכו' 

המתבגרים לומדים לאן הם לא הוזמנו דרך הסטורי, או שפתאום הם לא בקבוצה החדשה שנפתחה, או לא מוזמנים ליציאה לפיצה, או לא עונים להם לנייד, או מתעלמים, נעלמים, לועגים , משפילים  וכו'.

בני האנוש הם חיות חברתיות, חיבור חברתי קשור להישרדות, שייכות היא עוגן מרכזי בחיינו ודחייה חברתית היא בדיוק הצד הנגדי שמערער את העוגן זה ומייצר כאב.

כשהרגש נפגע ההיגיון נכנס ל"השתק" 

דחייה חברתית מייצרת עלבון, העלבון הזה פוגע בערכה העצמית שלנו, מקטין אותנו, יש לזה השפעה על ההיגיון שלנו, על היכולת שלנו לראות את עצמנו מוערכים מספיק, טובים, שייכים ואהובים.

אנחנו מתקשים להתנער מהעלבון, הוא עוטף אותנו, ולא מאפשר להגיון לחלץ אותנו, לעודד אותנו ולהתקדם.

בואו נחזור שוב לניסוי המסירות כדי להבין איך העלבון משתלט על ההיגיון.

החוקרים ספרו למשתתפים בניסוי שהם חוו דחיה חברתית תחת ניסוי מצולם, ושאין באמת רצון או כוונה לדחות אותם חברתית. צפוי היה שעכשיו ההיגיון יגרש את העלבון והנפש תתרפא, תחושת הכעס תחלוף לה - במציאות הכאב הרגשי לא עבר.

גם כשניסו החוקרים לספר שמי שדחה אותם במשחק היו דמויות שמזוהות כאנשים רעים/ טיפשים זה לא הקל על הכאב.

ההיגיון ממש לא מצליח להתרומם למול דחייה חברתית וחשוב שנבין את הסוגיה החשובה הזו, כשאנחנו מנסים לומר לילד שלנו "תחשוב בהיגיון ,אין סיבה שלא תצליח, אתה מצטיין כל השנה....", "תראה איזה חתיך אתה..", "כולם מאוד אוהבים אותך"

הדחיה החברתית פוגעת ברגש לא רק כשהוא צף בו ברגע, היא גם שומרת רשומה בזיכרון.  היזכרות בסיטואציה של הדחייה עלולה לגרום שוב למצב רוח ירוד, אפילו לירידה בציוני ה IQ (גם זה נבדק במחקר)

זה פוגש את המתבגרים שלנו יום יום בהמון סיטואציות, חלקן  מכוונות וחלקן לא, לחוויות הללו יש השפעה בעיקר על הערך העצמי של בני ובנות הנוער/ על מצב הרוח/ התפרצויות הזעם/ הדלתות הנטרקות/ ההסתגרות/ הבלבול ועוד.

לכאב הזה מצטרפת הבושה והקושי לשתף ולדבר על זה והתוצאה היא רגש קבור שנמצא בתוך סיר לחץ שרותח בתוכם כל הזמן, אט אט זה מתיישב בתוכם ומרסק את הערך העצמי וגם מסרס את האומץ, מייצר הימנעות ודחיינות.

אני פוגשת את התוצאות של הדחייה החברתית בחוסר היכולת שלהם לייצר קשרים בין אישיים, הפחד העצום שלהם מדחייה חוזרת, מחבר/ה שלא ירצו להיות איתם, מבן/בת זוג שהם/ן אוהבים  ולא מעזים לנסות ולשאול - אנחנו קראנו לזה ל"הציע חברות".

במקום לשאול ולקבל אולי דחייה  הם פועלים ב 3 צורות שונות: 

1. הימנעות - פשוט בוחרים לא לנסות, מספרים לעצמם שאין סיכוי שהיא/ הוא ירצו אותי

2. כוחנות - מנסים, משחקים משחק ומנסים לבדוק את השטח, שתמיד הם שומרים לעצמם את המקום הזה שברגע שהם יבינו שזה לא זה הם יוכלו להעלם בלי להשאיר עקבות של רוצה / מתעניין/ת 

3. חקירה סמויה - בקשות מחבר טוב, או ממישהו אנונימי לבדוק את השטח 

בעצם כל דרך אפשרית רק לא הדרך ההגיונית.

2. התקפות זעם - צעקות, כעס מורט עצבים

כולנו מכירים את התקפות הזעם האלו שברגע אחד הכול מתהפך ואנחנו לא מבינים מה קרה?, מה עשינו ואיפה טעינו...?

יש תחושה כזו שלא הצלחנו לחנך, ומה זה ההתפרצויות האיומות הללו

אנחנו באמת "חפים מפשע" אבל כל מה שהצטבר לו במשך כל היום או אפילו התקופה האחרונה, תלוי בגודל המיכל הנפשי של כל מתבגר ומתי הוא מתמלא, גולש ומתפוצץ עלינו בהתפרצות שלרוב אינה מוצדקת או לא מובנת לכל הפחות.

אם נחזור לניסוי של המסירות כדור, וניקח אותו שלב אחד קדימה כדי לבדוק עד כמה הדחייה החברתית קשורה להתקפי הזעם, אז נוכל ללמוד עד כמה לדחייה חברתית יש לה השפעה ישירה על תדירות התקפי הזעם והעוצמה שלהם.

כל הנבדקים במחקר שנדחו (כביכול) במשחק המסירות יחד עם אלו שלא חוו חווית דחיה התבקשו להתקיף אדם חף מפשע, כמונו ההורים, כלומר מישהו שלא קשור לדחייה החברתית או למשחק המסירות ברעש לבן.

תוצאות המחקר הראו שמי שנדחה חברתית בחר בתקיפה החזקה ביותר ובאורך הזמן הגדול ביותר, מי שלא חווה חווית דחיה חברתית בחר לא לתקוף או לעשות זו בעוצמה נמוכה מאוד.

התקפי הזעם נבחנו בצורות שונות: לתת למשתתף "חף מפשע" לאכול אוכל חריף, לצפות בתכנים קשים, לשתות שתיה מגעילה ועוד. בכל הניסויים הללו התקפי הזעם הקשים היו קשורים לדחייה החברתית.

תופעות השיימניג הקשות שאנחנו עדים להם בתקופה האחרונה מתקיימות בצורה מתוחכמת מאוד, יצירתית מאוד ובעיקר פוגענית מאוד, התקפי הזעם של הדחייה החברתית נשארים בסוף בתוך המעגל החברתי ומי שנפגע/ נדחה לעיתים בוחר במעגל הפגיעה כלפי חוץ ומייצר פגיעה והקטנה של האחר  בצורה עוד יותר יצירתית ומתוכחמת מאוד לצערי, זה מין גלגל של הרס שמדביק את כולם וכולם נפגעים בו.

כמה נקודות חשובות על התוצאות של הדחייה החברתית: 

1. גורם הסיכון הגדול ביותר לאלימות בקרב מתבגרים, אפילו יותר מהשתייכות לכנופיה

2. עלול לגרום גם לעוני בבגרות, לבדידות והסתגרות

3. מדרבן שימוש בסמים ואלכוהול 

4. תורם גם לאלימות בקשרים רומנטיים, מערכות יחסים זוגיות

המחשה נוספת לעוצמת הפגיעות של הדחייה החברתית והסיכוי לייצר התקפת זעם היא 

מחקר שבדק 551 מקרי רצח של נשים ומציג מסקנה שבה הגברים ציינו שלא הצליחו להתמודד עם תחושת הדחייה.

גם מקרי הרצח והירי בבתי הספר נחקרו ונמצא שלמעלה מ 90% מהמקרים נגרמו בגלל תחושת נידוי חברתי, דחייה בין אישית וחברתית.

חשוב שנבין כהורים שהתקפי זעם עלולים לנבוע מתחושת נידוי או דחייה חברתית וגם אם זה נראה לנו שולי ולא משמעותי, זה נוכח בתוך הנפש וצריך לדבר על זה ולהיות בעיקר קשובים ורגועים, פחות מאשימים וכועסים. עצם הידיעה וההבנה של עוצמת הכאב של הדחייה החברתית יכולה להקל עלינו בהבנה שלנו אותם, את הכאב שלהם, את התחושה הקשה הזו,  ולאפשר לנו להגיב ממקום יציב ששומע ומכיל. 

חשוב שהם לא יחוו חוויה של דחיה ואכזבה גם מאתנו, כי כך בדיוק גדל לו כדור השלג הזה ונוצר התהום בינינו לבינם.

יש לנו תפקיד משמעותי ביכולת הריפוי של הנפש שלהם, אנחנו צריכים להיות "הבוב ספוג" שמכיל את הצער ונמצא שם בלי קמט במצב, בלי אמירות של "אמרתי לך", " בפעם הבאה תקשיב" ," זה מגיע לך" וכו' אנחנו צריכים להיות שם בתפקיד המעודד, המפרגן וזה שנוטע בהם את תחושת המסוגלות להמשיך הלאה ולהתגבר.

3. העדר הערכה עצמית מספקת - כניסה למעגל של הרס עצמי 

ככל שנחווה יותר חוויות של דחיה חברתית כך הערכה העצמית שלנו עלולה להיפגע, זה כל כך עוצמתי שאפילו זכרון, היזכרות במקרה של דחייה חברתית מייצר בנו רגשות של כעס ופוגע שוב ושוב בערך העצמי שלנו, שוב ושוב מטלטל אותנו ומפריע לנו להמשיך הלאה בסוג של רוגע. כמו איזה סיכה שמחטטת לנו בנשמה, דוקרת ומשאירה אותנו במין חוסר שקט שרותח לאט לאט.

ואם זה לא מספיק, אז כדי למוטט את הערכה העצמית מגיעה לה השיפוטיות והביקורת העצמית, הם כלפי עצמם  מאוד ביקורתיים וזה מעצים את נזקי הפגיעה החברתית, כשאנחנו מוסיפים את המשקולת שלנו של השיפוט והביקורת אנחנו ממש עוזרים להם להרוס הערכה העצמית שלהם ועומדים מנגד בהשתהות למה זה קורה לנו?.

לפעמים אפילו דחיה חברתית שהיא לא אישית נצרבת בנפש כדחייה ומייצרת את כל מנגנוני הכעס והשיפוט העצמי, למשל אדם שמפוטר עקב קיצוצים, או תלמיד שלא מצליח ללמוד בקורונה בגלל שיטת הלמידה דרך הזום, כשהערכה העצמית שלנו פגועה אנחנו עלולים לנכס לעצמנו כל דחייה חברתית שבה אנחנו חפים מפשע, לדחייה חברתית אישית.

הערכה עצמית טובה יכולה להיות כלי עזר שיתמוך בדחיה חברתית ויאפשר לה לשרוט את הנפש בצורה קלה יחסית, כשאין מספיק ערך עצמי זה מעצים את כאב הדחיה וגורם לה להיות קשה יותר, אישית יותר. 

ערך עצמי גבוה  הוא חלק משכבת מגן הנפש שיכולה לסייע למתבגר שלנו לא להיכנס למעגל של הרס עצמי בעקבות דחייה חברתית, הערכה העצמית שלו תאפשר לו להמשיך הלאה עם פגיעה קלה בלבד, כשאין ערך עצמי הדחייה קשה יותר, ומתחיל מעגל של המשך והעצמה של הפגיעה ורמיסה של הערך העצמי, מקשה על הריפוי והיציאה למעגל של החלמה.

השלב הבא אחרי הפגיעה בערך העצמי פגיעה נוספת שנעשית באמצעות הכללות, "זה תמיד קורה לי", "אני אף פעם לא מצליח", "זה לא בשבילי", "אף פעם לא יהיה לי חבר/ה" וכו' .

מחשבות מכלילות ושגויות רק מעצימות את הכאב וגורמות לו לשקוע בתוכם וזה מפעיל כל פעם את התקפי הזעם, תחושת הבדידות עוד ועוד, אט אט זה מגיע לדחיינות והימנעות, הסתגרות וכן הלאה.

4. שייכות מאוימת 

אחת הסיבות המרכזיות לפגיעה בהערכה העצמית שלנו היא תחושת חוסר השייכות או התמודדות חוזרת עם דחיה חברתית, כשהצורך שלנו בשייכות לא מקבל מענה בפרקי זמן ממושכים או פעמים רבות מידי זה משפיע בצורה ישירה על הבריאות הנפשית שלנו ובעיקר על היכולת שלנו לצאת ממעגל הדחייה באומץ ולנסות לייצר מערכות יחסים חדשות, להכיר חברים חדשים, מעגלים חדשים. הערך העצמי שלנו נותר עם תגית הדחייה, עם התחושה הקשה הזו של "דחו אותי" , "אני לא מקובל/ת", "לא ירצו להיות חברים שלי ..." ועוד.

בעידן החדש שבו הרשת מספקת פלטפורמה מצוינת ליצירת תחושת דחייה וחוסר שייכות כל הזמן באמצעות קבוצות הואטסאפ הקבוצתיות, הוצאת ילדים מקבוצות, אי הכנסה, יצירת קבוצות ייחודיות, קודי כניסה חדשים, קודי אינסטגרם, קודי יופי וניראות חיצונית שלא ניתן לעמוד בהם. 

כל אלו מייצרים עבור המתבגרים/ות חוויות של דחייה חברתית כל הזמן, גם כשאין כוונה כזו תחושת הדחייה מתקיימת בתוך הנפש. כשמתבגר רואה מפגש בסטורי שהוא לא הוזמן אליו, חבר טוב שברגע אחד נפגש עם חברים נוספים, שיימינג שמבוצע ברשת בצורה מאוד מתוחכמת של התעלמות שקטה ממישהו בקבוצה, מענה לקוני, גלגול עיניים ועוד 

כל אלו דוגמאות לחוויות של דחיה חברתית שהמתבגרים שלנו מתמודדים איתם יום יום, כמו טיפות של כאב שמטפטפות לתוכם ומייצרות תחושה של "אני לא שייך" לא יכול להכנס למעגל הזה, זה מזין את ההרס של הערך העצמי וכדור השלג הזה מכניס אותם למין מעגל של בדידות והתסתגרות שרק מעצימה את תחושת חוסר השייכות שלהם וגורמת לחסר בתחושת שייכות בעוד מעגלים בחייהם , גם בבית.

לכן חשוב שנבין בהורות העדכנית שהבית חייב להיות מקום שבו הם מרגישים בעלי ערך, שייכים ונחוצים. נקודת המוצא שלנו בהורות העדכנית חייבת להיות שכולם חווים דחייה חברתית , כן גם המקובלים ביותר, אלו שנראים לבם מאוד חברתיים, עדיין בתוך העולם שלהם זה כמעט בלתי נמנע, וכדי להשאיר את החוויה הזו קטנה ולא משמעותית, כדי לא לאפשר לה לתפוח ולהגיע לפגיעה בתחושת השייכות ובערך העצמי אנחנו חייבים להיות אלו שמספקים ועומדים שם כספקי שייכות ומחזקי ערך עצמי וייחודיות.

שייכות מייצרים לא באמצעות אתה שייך, אתה חלק מהמשפחה, שייכות בונים באמצעות נחיצות וערך בתוך התא המשפחתי, באמצעות המראה שאנחנו שמים להם על מי שהם עבורנו, האם הם בבית מוגדרים : "בלתי נסבלים", "טורקי דלתות" "אגוצנטרים", "עקשנים", "עצלנים". או שהתגית שלהם היא תגית שמסמלת ייחודיות ותוכנות שבונות את הערך שלהם בפני עצמם כמו : ספורטאי, מוזיקאי, שף, צייר, גאון מחשבים, אלוף משחקי החשיבה, מומחה בסטיילינג וכו'

ככל ש"התגית" שלהם תהיה עם יותר שורות כך הדחייה החברתית תהיה קלה יותר, תתפרש אחרת ותתרפא מהר יותר.

איך מטפלים בפצעים של דחייה חברתית ?

חלק מהדחיות החברתיות שמתבגרים ובכלל אנשים מתמודדים איתם הן דחיות חברתיות משמעותיות, כאלו שממש פוצעות ונשארות אתנו לאורך שנים, מכאיבות ומכווצות אותנו כל פעם מחדש.

דחייה חברתית שנעשית בצורה של שיימינג, או תחושה של דחייה שעוצמתה תלויה בחוסן הרגשי של כל מתבגר/ת, במעטפת התמיכה וההכלה בבית ובתחושת השייכות של אותו מתבגר/ת יכולה להיות משמעותית וקשה ויכולה גם להיות חולפת עם נדע לטפל בה נכון ולאפשר למתבגר/ת שלנו לעבד את הדחייה הזו, את התחושה שיש להם בגוף, לרכך אותה ולרפא אותה לפני שהיא מתחילה לכרסם בתחושת הערך העצמי והביטחון האישי של כל מתבגר/ת.

טיפול בדחייה חברתית הוא טיפול ומענה מורכב, ויחד עם זאת שיטתי וכזה שאנחנו כהורים חייבים להיות ערים לו, האנרגיה שנשקיע בטיפול בדחייה החברתית, ביצירת הבית כמרחב שמאפשר ספיגה והכלה ובתקשורת שלנו הרגשית מולם תאפשר לנו למנוע המון כאב, תשאיר אותנו קרובים אליהם ובעיקר תאפשר להם לצאת למעגל ההחלמה, להתמודד, להתגבר ולהיות חזקים  יותר ומיומנים יותר לחיים.

אם לא נעשה את זה הם יבחרו במעגל של ההרס העצמי שמזין את עצמו ומקטין כל הזמן את תחושת הערך, מייצר בדידות והסתגרות ואנחנו  נעמוד שם ונחפש היגיון ולא נמצא תשובות.

ביקורת עצמית ביחס לעצמי - מיקוד שליטה פנימי 

מתבגרים היום גדלים בתוך עולם חשוף שבו הם משתפים את חייהם כל הזמן, גם מי שלא נמצא חשוף כי עדיין אין לו אינסטגרם/טיק טוק, משתף את חייו בסטטוס בואאטסאפ שזה הסטורי של המתבגרים הצעירים, וגם אם אין להם הם עדיין צופים ומוצפים בקודים חברתיים שמקדשים נראות חיצונית ובעיקר מנסים להשאיר את המתבגרים (בכל הגילאים) בתחושת תבוסתנות, חוסר ערך, לא מספיק טובים, לא מספיק יפים וכו'. 

כל הזמן הרשת מושכת אותם עוד קצת לקצה ומייצרת נורמליזציה של תסכול ותחושה של כל הזמן רודפים אחרי משהו, לא עוצרים רגע לחיות את הרגע, כל הזמן חולפים ליעד הבא, לדבר החדש הבא לדבר הגדול הבא.

בדרך הזו הם לא מכירים את עצמם, הם מכירים בעיקר מה לא בסדר אצלם ומה הם צריכים לשפר ולתקן, וגם אנחנו מוסיפים  לא מעט שמן למדורה הזו עם הדרישות שלנו, הציפיות שלנו ובעיקר ההשוואת שלנו כלפי הילד של השכן, והכי קשה זה גם הפרצוף הזה המאוכזב או המתסוכל מעצם היותם לא מספקים את הסחורה במקרה הטוב או "עושים בושות" . 

דחייה חברתית מדרבנת את הביקורת העצמית, היא כמו סוג של נחמה עבורנו, אנחנו מנסים להסית את הפגיעה הרגשית ולתת לה הצדקה, ואז מתחיל תהליך של הלקאה עצמית, חיפוש וחיטוט מה לא עשינו בסדר, שיחזור הולך וחוזר של הסיטואציה, אולי הייתי צריכ/ה להגיב ככה, אם הייתי מגיבה אחרת אז היה....וזו כמו סיכה בתוך הגוף שכל פעם פוצעת את הנפש ומחזירה אותנו לשיפוט העצמי, להקטנה ולהאשמה עצמית שלנו.

אנחנו מנהלים מין קונפליקט עם עצמנו, ומשכנעים את עצמנו שאנחנו לא בסדר בזמן שאנחנו ממש מתבאסים מזה, זה כל הזמן מחדד את זיכרון הדחייה שעומד שם כמו שד ואומר לנו "אתם צריכים תיקון". 

אז איך מנצחים את הוויכוח שלנו עם עצמנו?

התרגיל הזה יכול לשרת גם אתכם כהורים ואתם יכולים לעשות אותי עם הילדים/ המתבגרים שלכם 

1.כתבו את כל המחשבות הכואבות שעולות לכם בגלל אירוע ספציפי של דחייה חברתית/ תחושה של דחייה חברתית 

2. ועכשיו תטענו נגד עצמכם, הדף סופג הכל, תחפשו את הטענות שסותרות את ההקטנה העצמית.

והנה כמה דוגמאות שיכולות לסייע לכם להתמודד עם עצמכם ועם ההקטנה העצמית הזו, וחשוב להבין שאנחנו צריכים לרצות לצאת להחלמה ולא להישאר בקורבנות וברחמים עצמיים, להיות מעודדים וברצון להמשיך הלאה.

אחד הקשיים המרכזיים של מתבגרים שמתפרשים אצלם כדחייה חברתית זה לצפות בסטורי של חבר ולראות שהיה מפגש שלא הוזמנו אליו. 

תנסו לזקק את האירוע ולהבין שגם אתם יכולים לפעמים לבחור בחברה נוספת וזה לא בהכרח מעיד על כוונה לדחות חברתית, שימו את עצמכם בצד הנגדי ותנסו למצוא פרשנות חדשה וחיובית יותר, נכון לפעמים זה באמת דחייה ואין לנו מענה לתת לעצמנו שידחה את תחושת העלבון, וגם זה בסדר, לפעמים אנחנו צריכים לדעת לבחור נכון יותר את המעגלים החברתיים שלנו ולהחליט לצאת ממעגל שלא מרגיש לנו נח להיות בו.

זה לא פשוט וזה דורש אומץ ופה בדיוק נכנס התפקיד ההורי, לעודד, לפרגן, לסמוך עליהם. לקיים איתם שיחה על מה זה חבר טוב? הם בדרך כלל לא יודעים לומר, או שהן מדקלמים "חבר שמקשיב ומפרגן..." צריך ל"פרק"  את זה ולמצוא לזה ביטוי במציאות , באירועים שהן יכולים להבין דרכם מהי חברות טובה.

מתבגרת שהגיע אלי בעקבות דחייה חברתית, בבירור שביצעתי איתה מהי חברות עבורך היא לא ידעה לפרט לי, כשניסינו לכתוב מה היא מרגישה? לתת לרגש מילים. היא הצליחה לזקק מהי חברות עבורה. "אני מרגישה לחץ בגוף בכל פעם שהיא שולחת לי הודעה" - תרגמנו את המשפט הזה לרגש שהוא :פחד, לחץ, תחושת עלבון ועוד . משם פרשנו והגדרנו יחד מהי חברות עבורה. בדקנו האם זה מתקיים במעגל שבו היא חשה דחייה חברתית, חשוב גם להבין האם זה חד פעמי או משהו שתמיד מרגיש לא נח בבטן, לחץ כזה שלא מאפשר להנות מהחברות, תלות שחונקת, התניה, ריצוי ולהבין יחד איתם דרך הניתוח הזה של הסיטואציה שצריך "שניים בטנגו" ולכל אחד יש את הרצונות והצרכים שלו בחברות, לשחרר את הערך העצמי מהדחייה החברתית, לנסות לעשות הפרדה ביניהם.

בדר"כ כשנים מהחברים שלנו נפגשים בלעדינו זה עלול לעלות בנו תחושה לא נעימה של דחייה, או של ביקורת והקטנה עצמית "תמיד לא מזמינים אותי", "אני תמיד אחרון " וכו, זה בדיוק הזמן להסביר שכל אחד נמצא איפה שהוא מגדיר את עצמו, וכל אחד אחראי לייצר סביבו את מעגל החברים הנכון עבורו, והמעגל הזה יכול להשתנות לפעמים.

לסיכום: כל חייבת דחייה כדאי שנעשה לה ניתוח קטן, נעצור רגע ונשאל את עצמנו מה זה העלה בנו, נבדוק איזה ביקורת עצמית זה יצר אצלנו וניתן לזה פרשנות חדשה וחיובית, זה מרגיעה את תחושת העלבון ומקטין את הפגיעה בערך העצמי, מפחית התפרצויות זעם וטריקת דלתות.

תחזוקה ושיקום של הערך שלי בעיני עצמי 

חשוב כל הזמן לשמר ולתחזק את הערך שלנו, לדעת שאנחנו מספיק טובים, לא מושלמים אבל שלמים, אהובים ורצויים. וזה מה שאנחנו צריכים לייצר אצל הילדים שלנו

תרגיל מצוין שאפשר לעשות לבד אן עם בני/ בנות הנוער שלכם:

הכינו רשימה של 5-7 תכונות של מאפיינים ייחודים שלכם, תכונות אופי, כישורים בולטים- תרימו לעצמכם ולמתבגרים שלכם, פרגנו להם ותסבירו להם איך זה בא לדי ביטוי במציאות החיים, כדי שהם גם יאמינו במי שהם ונצליח להשריש את תחושת הערך.

עכשיו- דרגו את הרשימה הזו לפי סדר החשיבות של המאפיינים הללו בחברות

תבחרו את שני המאפיינים הראשונים וספרו להם על עצמם, תנו להם לומר על עצמם מה הם, איך זה בה לידי ביטוי בהתנהלות שלהם היומיומית ועוד. 

האם נוח לכם  עם התכונה הזו?, הייתם רוצים לשנות?, מה הייתם משנים?

שימו לב - תמיד ששואלים מתבגרים את השאלה הזו קשה להם מאוד לענות עליה, הם משתתקים, זה בדיוק הסימן שחייבים לעשות טיפול תחזוקה לערך העצמי, תעזרו להם, תספרו להם על עצמם, אפשר גם לעשות את זה במסגרת ארוחת ערב משפחתית שבה כל  ערב בוחרים מישהו/י במשפחה ומספרים עליו נקודות שמחזקות את הערך העצמי, אפשר גם לכתוב להם אם לא מצליחים לייצר אינטראקציה בשיחה.

RESTART לתחושת השייכות והחיבור החברתי 

השריטה הזו של הנפש מהדחייה החברתית, אפילו הקלה והזעומה, כביכול, עלולה לייצר אצלנו פחד והיסוס מחיבורים חברתיים, "אני לא רוצה להיות עם חברים ולא רוצה להיפגע", לא מעט שיחות היו לי עם מתבגרים שמדווחים על שיח עם אנשים רחוקים ולא מוכרים, "הם לא מכירים אותי ולא יודעים מי אני וככה הם לא יכולים לפגוע בי", הם מחפשים ברשת חברים וירטאוליים שאין להם גוף, ככה קל יותר ל"קחת סיכון" לייצר חברות עם ביטוח ומניעה של דחייה חברתית. הרשת מוצפת בכל מיני עמודי Help שמטרתם להיות אוזן קשבת לשיח עם מתבגרים, לייעץ ולעזור, רובם של העמודים הללו הם עמודים של פדופילים שמחפשים קורבנות ברשת.

מחקרים מראים שהתכתבות בצ'אט עם אותה שכבת גיל יכולה לשפר את הערכה העצמית וזה מחזק את ההתנהלות במציאות ,רק שאנחנו חייבים בעידן של היום להיות שם בעמדת השמירה ולאפשר להם לקיים שיח מוגן.

חשוב לתדלק את התחושה הזו של המסוגלות החברתית, לייצר תחושת הצלחה בחיבורים חברתיים כדי להתגבר על עלבון הדחייה, כדי לעזור למתבגרים שלנו במשימה הלא פשוטה הזו אנחנו חייבים להיות בתוכם, במערכת יחסים מיטיבה ופתוחה איתם, כזו שמאפשרת להם לשתף אותנו בכאב שלהם ולדעת שנהיה שם בלי שום אמירה של שיפוט או ביקורת.  גם לא "ביקורת בונה" כי גם זו ביקורת. לכן כל כך חשובה מערכת היחסים שלנו איתם, וזה בסדר גם לשלוח אותם להכוונה חיצונית, לאימון רגשי, לפסיכולוג, למאמן או יועץ. זה בטוח עדיף על מישהו ברשת שאנחנו לא מכירים את המניע שלו.

זה אולי נראה לכם הזוי, אבל זה קורה, אמא למתבגרת בת 12 פנתה אלי בבהלה וסיפרה לי שהיא חיטטה לילדה שלה בת ה 12 בנייד וגילתה שהיא מתכתבת עם 8 גברים בני 20 באינטסטרם, המטרה הייתה "שיתוף על החיים הקשים שלי, לא רוצה לספר למישהו מוכר, רוצה רק שיקשיבו לי..... "

תחושת הדחייה החברתית מקשה עלינו לבקש עזרה או לשתף מי שקרוב אלינו ( חברים, הורים) ולזה מצטרפת יכולת הערכה השגויה שלנו לשאת את הכאב הנפשי, אנחנו אומרים לעצמנו "לא נורא נתגבר, לא צריך לפתוח את זה עכשיו...", כמה פעמים שמעתם את הילדים אומרים לכם "לא משנה, עזבי אני אסתדר לבד..." " אל תגידי לאף אחד..." וכו'.

זה לפעמים השביל הבטוח לדיכאון ואובדנות

בחלק גדול מהמקרים של דיכאון בקרב מתבגרים, נטיות אובדנות ובכלל הדרדרות נפשית אנחנו עומדים חסרי הבנה ולא מצליחים להבין מה קרה ? , לא ראינו את זה בשום צורה, לא היו סימנים, כל הזמן הוא/ היא אמרו שהם בסדר....

ילדים שחווים דחייה חברתית לא תמיד יודעים להעריך נכון את עוצמת הכאב הנפשי ולעיתים לא מצליחים להתמודד איתה, אם נחזור חזרה לחברים שלנו מהניסוי של מסירת כדור, אז המחקר בדק גם מורים והמחקר הראה שמורים שחוו חווית דחיה חברתית במשחק המסירות ידעו להעריך טוב יותר כאב נפשי של מתבגרים שחוו דחיה חברתית מכאלו שלא חוו את חווית הדחייה בעצמם.

תמיכה חברתית היא קריטית ומשמעותית ביכולת של המתבגר או כל אדם אחר לחוות החלמה, להמשיך הלאה עם נפש חזקה, לתמיכה החברתית יש משקל גדול עוד יותר כאשר מדובר בדחייה חברתית שבאה על רקע של אפליה, לצערי הרב גם בעולם הנאור והמתקדם שלנן עדיין אנחנו חווים לא מעט דחייה חברתית שמקורה אפליה, וזה יכול להיות קשור לאפליה מגדרית, גזענית, מינית, דתית או כל דבר אחר.

כל מתבגר שנתון תחת אפליה ותחושת קיפוח חברתי זקוק עוד יותר לתמיכה מקבוצת ההשתייכות שלו, הבית זו הקבוצה הכי משמעותית גם בגיל ההתבגרות, זה החמצן לנפש ושם מכונת ההנשמה צריכה לפעול בלי אפליה ובלי תנאי. כשיש את החמצן הזה ואת התמיכה החברתית הזו התחושה של העלבון והכעס מצטמצמת ותחושת הזהות הקבוצתית עולה ומשפרת את מצב הרוח.

חפשו מעגלים חדשים - השתייכות חדשה 

לאורך כל חיינו אנחנו עוברים בלא מעט קבוצות השתייכות, בחלקן אנחנו נשארים לתקופה ארוכה ואת חלקן אנחנו נוטשים וממשיכים הלאה, הנפש שלנו תומכת בהחלפת מעגלי השתייכות, אנחנו עושים את זה בדילוג בין מעגל למעגל ומה שמגדיר את היכולת שלנו לדפוק על הדלת של מעגלים חדשים הוא האומץ, תחושת המסוגלות החברתית שלנו, מינון ועוצמה של הפגיעות שלנו מדחייה חברתית בעבר, הערך העצמי שלנו ועוד.

דחייה חברתית היא כואבת והיא גם הזדמנות שלנו להתבונן קצת שונה ולבחון גם את הצד ה"דוחה", זה נכון לכל מעגלי חיינו, בזוגיות שלנו, עם הילדים שלנו, עם מעגל החברים הקרוב/ הרחוק, בעבודה וכו'. 

חלק מקבוצות השייכות שלנו הן קבוצות שייכות נסיבתיות, הגענו אליהם לא תמיד מבחירה, אנחנו בתיכון/ בחטיבה ושם אנחנו מחפשים את קבוצת השייכות שלנו, זו השתייכות נסיבתית ושונה מהשתייכות שבה אני מחפש/ת קבוצת השתייכות. 

כשאנחנו מחפשים תחושת חברתית, תמיכה חברתית והשתייכות חשוב שנלמד לבחור את המעגלים הנכונים לנו, במיוחד עם אנחנו חבולים וכואבים מדחייה חברתית טרייה, חשוב שנשאל את עצמנו ונבחן את המקרה כדי לבחור לנו קבוצה מיטבה עבורנו. קבוצה שלא יכולה להביע אמפתיה ותמיכה אולי לא טובה דיה עבורנו ואנחנו צריכים לבחון את רמת החשיפה הרגשית שלנו ואת עומק החיבור לקבוצת ההשתייכות כדי לשמור על עצמנו וגם לנטוש במידה ואנחנו מרגישים שהחיבור החברתי לא עונה לצרכים הרגשיים שלנו.

לפעמים המציאות מורכבת יותר מהתיאוריה, ואין בנמצא קבוצות השתייכות מתאימות, או שעדיין לא הבשילו התנאים הרגשיים והאומץ לצאת לפעולה, תמיד אפשר להיעזר בעצמנו, בהצלחות שלנו, כמו שהיזכרות בדחייה מעוררת בנו כאב וחיטוט מחדש, גם היזכרות בהצלחה חברתית, בחיבור ובתמיכה יכולים לשפר את מצב הרוח ולתחזק את הנשמה שלנו, תזכורת על עוגן משפחתי יציב, על תחושת שייכות חזקה בתוך התא המשפחתי היא שכבר מגן הנפש הראשונה שמאפשרת לנו לנשום, ופה לנו כהורים יש תפקיד מרכזי ומשמעותי, תחושת השייכות הזו היא החמצן של הנפש, היא זו שיכולה להיות העוגן היציב הזה בתוכם בזמן שהם בחיפוש אחר קבוצת ההשתייכות שלהם או בזמן שהם מחלימים מדחייה חברתית.

כותבת המאמר ליאורה חיים 

MA בחינוך, מנחת הורים ומתבגרים, מומחית בגיל ההתבגרות החדש

מדריכת מיניות לגיל ההתבגרות.

יש לכם שאלות נוספות - מוזמנים לכתוב לי פה בתגובות למטה, או בצורה ישירה אלי