ליהיא לפיד - בריאיון על ההורות שלה


2 דקות קריאה

אני כל כך אוהבת נשים חזקות, נשים מעוררות השראה, נשים של עשייה, 

את ליהיא לפיד אני מכירה דרך הכתיבה שלה.

מעבר לזה היא מלאה בעוצמה נשית,  יפיפייה אמתית,  ממש ממגנטת, אני עוקבת אחריה לאורך השנים האחרונות, 

נהנית מאוד לקרוא ולקבל ממנה השראה, בעיקר אוהבת את הכנות והיושרה שעולה מהכתיבה שלה.

היא אימא לשלושה, עיתונאית מבריקה, מרצה, סופרת, רעייתו של יאיר לפיד ועוד

לאחרונה קראתי את הספר המרגש שלה "להיות אמא של חייל", 

התחברתי מיד לתחושות שעולות שם. 

כאשת קבע וכאימא לחיילת נהניתי מאוד מהספר, מהתוכן המדויק והחשוב לכל הורה ולכל מתגייס/ת.

הבלוג הזה עוסק בגיל ההתבגרות, הריאיון של ליהיא פה הוא עבורכם

הצצה מעניינת ובעיקר מלמדת על הורות לחייל, למתבגר וגם לילדה עם צרכים מיוחדים.

הריאיון עם ליהיא היה מרגש מאוד עבורי, השיח אתה היה כל כך אותנטי, ישיר וכנה. 

היכולת של ליהיא לספר את הרגש, התחושות והתובנות שלה מההורות מרתקת בעיני ומעוררת השראה.

מזמינה אתכם לצלול פה ולקבל השראה, כוחות וגם מידע שיכול להועיל לכם כהורים ובעיקר כהורים בהתמודדות מול אתגרים.

הורות למתבגר, ליהיא לפיד , גיל ההתבגרות , להיות אמא של חיילליהיא לפיד 

"עכשיו זה על הכתפיים שלו " – זה פרק מתוך הספר, הוא מתייחס לרגע שבו ההורים יוצאים מהתמונה, מה הרגשת כהורה ברגע הזה ?


אנחנו הורים בדור ההליקופטר, בודקים כל הזמן שהכול בסדר, עושים בשבילם הרבה פעמים, סוג של חסות יתר.

יש משהו בגיוס לצה"ל , ברגע הזה ששם צריך לשחרר באמת , ברגע הזה הילד צריך להתבגר, 

ברגע הזה אני חושבת שהורים לא צריכים להתערב, גם לא בשלבי המיון והגיוס המוקדמים.

צבא זה מסוכן, וזה אחריות גדולה מידי להתערב.

אם אני ממליצה לבן שלי ללכת לחיל הים והוא רוצה שריון, והוא עושה את זה וקורה לו חלילה 

משהו אז אם איזה משקל אני מסתובבת , לאן אני הולכת עם זה?.

במקומות האלו מעורב גם המזל, לי היה ברור כהורה שכאשר ליאור יגיע לצבא  אני אגיד "עד פה", ליוויתי אותך ועכשיו אתה.

מעבר לזה בנושא של הבחירה וההחלטה לאן ללכת, אני מאמינה שיש משהו שצריך לשחרר ולאפשר להם לבחור לבד,  

אני מכירה הורים שעשו שמיניות באוויר לשים את הילדה במקום מסוים ובסוף היה לה רע מאד שם, 

כי הייתה שם חיילת שעשתה לה את המוות.

לפעמים הורים נלחמים שהילד יהיה ביחידה יוקרתית, זה לא בהכרח ערובה לכך שיהיה לו טוב, 

מה שחשוב בסוף זו המפקדים והחברים, האווירה.

אפשר למצוא חברים לכל החיים גם בתפקידים שהם לא תפקידי יוקרה, יש הרבה מזל בנושא הזה.


בתוך האיזונים העדינים האלו, של בן להתערב לבין לשחרר,  

החוויה של הגיוס של הילדים היא מאוד קשה כי באמת הם עושים שלום וזה תלוי עכשיו רק בהם

אנחנו לא שם בכל העטיפות וזה מאוד משמעותי


האם לא חשוב לדעתך לשחרר ולאמן את הילדים למציאות החיים הרבה לפני הגיוס? , האם זה נכון ל"שחרר" אותם ממש רגע לפני שהם באמת עוזבים? לא חשוב לחזק אותם באימון במגרש הביתי ?


אנחנו דור אחר, איך שאני לא אסובב את זה את הבן שלי אנחנו פינקנו מאוד

הוא התגייס לשריון והפתיע את כולנו, זה חייל מאוד קשה, עבודה קשה, יציאות קשות, משמעת קשה

הוא הפתיע אותנו מאוד לטובה, זה שינה את כל המיקום שלו במשפחה בן האחים.

אני רוצה לומר משהו על מעברים בכלל, מעבר לחטיבה, לתיכון, לצבא

אלו הזדמנויות נהדרות להמציא את עצמנו, בדר"כ אנחנו רוצים ללכת לאיפה שכולם הולכים,

אני יודעת מהניסיון שלי, שאני לא הלכתי לאיפה שכל החברים הלכו כמתבגרת,

עברתי מערד לרמת השרון ובאמצע החטיבה החלטתי ללכת ללמוד ב"תלמה ילין"

הלכתי לבד, הייתה לי הזדמנות להמציא את עצמי, לבדוק מי אני מה אני.

יש לנו הרבה  פעמים כהורים הרבה אמיתות כאלו, "הכי חשוב להיות עם החברים" ,

יש הורים שנח לנו אתם בכיתה של הילדים ולפעמים אנחנו מעדיפים להיות בכיתה הזו אפילו שהילד שלנו לא נהנה שם עם אותו ילד,

אני חושבת שאנחנו כהורים צריכים להיות יותר אמיצים עם הילדים ובאמת להקשיב להם ,

הם הרבה פעמים אומרים לנו מה שאנחנו רוצים לשמוע ומעט פעמים אנחנו נותנים להם לבחור את הדרך שלהם.

אחד הדברים שאני נתקלת בהם עכשיו, אפרופו פוליטיקה, בדר"כ אנחנו מצביעים כמו הורינו, אחינו, המשפחה המורחבת 

ואז יש פתאום מישהו אחד (אמיץ) שהולך למקום אחר, ההליכה הזאת בתלם שאנחנו מתווים בלי להרגיש היא בעייתית.

אני זוכרת כשאני בכיתה ח' רציתי  ללמוד בגבעתיים אומנות,

זו הייתה בקשה שלא הייתה מותאמת למסלול הרגיל, אני זוכרת איך ניסו בכל דרך לעצור אותי, 

הזמינו את ההורים והיועצת, הסבירו לי כמה חבל.

הייתה לי חברה שאימא שלה אסרה עליה לעבור לבית ספר לאומנות באיסור חמור, אפילו שזה היה החלום שלה.

הם אסרו עליה ללכת למקום ה"מפוקפק" הזה שנקרא תלמה ילין, 

אף אחד לא עצר רגע לשאול למה אני רוצה לעבור לתלמה ילין?, הסתכלות הייתה מאוד מקובעת.

אימא שלי לשמחתי אמרה "היא כל כך רוצה את זה, מקסימום תנסה שנה ותחזור" .

אלא היו  4 שנים נפלאות שהן קיבלתי דברים שלא הייתי מקבלת בשום מקום אחר.

למדתי אומנות, חוויתי אומנות קלסית של ציור ופיסול מה שנתן לי דחיפה גדולה קדימה, 

זה הוביל אותי לצילום, הפכתי להיות הצלמת של ב"מחנה", בעצם כל חיי השתנו מהרגע הזה.

אני מקשיבה לך ורואה ממש את ההתרגשות שבה את מתארת את ההסכמה של אימא שלך לאפשר לך לנסות בעצם ללכת למקום שהוא היה עבורך סוג של תשוקה, ותראי עד כמה זה קידם אותך ועשה לך טוב, כמו שאמרת 4 שנים נפלאות, השאלה היא עד כמה אנחנו חוסמים את הילדים שלנו מלחלום בגדול, מלהיות בתשוקה הפנימית שלהם, שלא תמיד חופפת את התודעה/ הרצון שלנו כהורים?

אנחנו כהורים רק יכולים להסיק מסקנות ממי שאנחנו וממה שאנחנו חווינו, 

ויש את הרגע הזה שאתה צריך שהילד שלך ישבור את הראש בקיר כי זו הדרך שהוא בחר.

עדיף שינסה ויבין לבד על בשרו, מאשר שהוא יחשוב כל חייו שהוא יכול היה ועצרו אותו, 

היה לי חלום ולא מימשתי אותו, תחושת הפספוס היא קשה יותר מהתנסות לא מוצלחת שדרכה ניתן ללמוד הרבה מאוד

אם אנחנו רוצים להיות דור אחר שמאפשר להם, אנחנו צריכים לתת להם להתנסות בתשוקות שלהם, 

גם אם הם ינסו ואחרי 5 שנים הן יבינו שזה לא מתאים  לכישורים/ ליכולת שלהם זו הכרה הרבה יותר משמעותית וגדולה מאשר כל החיים להאמין שיכולת ולא נתנו לך


הורים בעידן הזה חייבים לצאת מהקיבעון התודעתי, 

יש המון מקצועות חדשים שיומצאו בשנים הקרובות כמו גם מקצועות שיבוטלו בשל הקדמה הטכנולוגי.

לכן, תבניות מסורתיות כמו קביעות בעבודה, תפקידים מסורתיים לא בהכרח יהיו רלוונטיים בעתיד

וזה רלוונטי גם להתנהלות מסורתית שהייתה שייכת לדור שלנו,  

אנחנו היינו נשואים בגיל 24 ומיד אחר כך נכנסו להורות,  זה לא אומר שגם הם צריכים, 

אני חושבת שאנחנו מאוד משמעותיים בלתת להם את הכלים הביטחון , למידה מהעולם שלנו וההתנסויות שלנו,  

ויש רגע שאתה לומד דרך שדה הקוצים ואין מה לעשות.

אנחנו גם לא יודעים מה יהיה, העולם הוא עולם של חוסר וודאות לכן אנחנו יכולים ללמד את הילדים שלנו להצטיין, להיות יותר רגישים לאחר

בסוף היום, הם יעמדו מול מישהו לראיון עבודה לחלום שלהם או באוניברסיטה למה שהם רוצים ללמוד

ויהיה משהו באייך שהם עומדים ובאייך שהם מדברים ובמה שמקרינים החוצה שהוא לא כתוב בשום תעודה.

אפילו הריאיון שלנו בזום, כמה מתוך השיח הזה בינינו אם הוא קל או קשה, יכולת ביטוי, 

אם באמת הקורונה תביא אותנו ליותר ישיבות בזום, אולי המקצוע הכי חשוב שיש ללמוד היום זה דיבור מול מצלמה ואיך אתה עובר מסך?

אנחנו לא יודעים מה יהיה , אנחנו יכולים לצקת ערכים

אנחנו כן יכולים לריב אתם שילכו לתנועת נוער, להתנדב,  לחבר את המשמעות שלנו מולם לערך

אני חושבת ילדים יותר רואים מאשר שומעים, הם רואים כמה ההורים עובדים/ משקיעים וכמה זה חשוב, הם חיים בתוך אוירה וסופגים אותה

דוגמה אישית, שיח פתוח ומערכות יחסים הם כלים משמעותיים בהתנהלות הורית, הם כלי מרכזי שדרכו ניתן לצקת ערכים/ לחנך לערכים, יש ערכים מרכזיים שהיו חשובים לך לצקת בהורות שלך?

אני זוכרת שישבתי עם הבן שלי אחרי שהוא קנה משהו ואמרתי לו בוא תראה את התלוש משכורת שלי, 

זה מה שאני מרוויחה, אתה קנית משהו עכשיו, איזה אחוז זה מתוך המשכורת שלי ?

בוא תראה חשבון מים וחשמל, זה דברים שאנחנו לא עושים הילדים, אנחנו מייצרים להם מציאות ורודה, 

היכולת לייצר לו תמונת מצב של מציאות אמתית היא חשובה, היא מאפשרת לו להבין את ההתנהלות החיים.

בשנה האחרונה הבן שלי סטודנט, הוא עובד אצלי, עוזר לי בהסעות, מלווה צמוד שלי.

רק מהליווי הזה הפיזי הוא פתאום מבין מה זה לנסוע להרצאה בכרמיאל ולחזור ב 1 בלילה,

אני חושבת שהדברים האלו הם באמת כן לתת לילידם להריח ולגעת בחיים בעצם, זה משמעותי וחזק מאוד להתבגרות שלהם


יש לך בת, יעלי, ילדה עם צרכים מיוחדים, תוכלי לספר קצת עליה, על חווית ההורות שלך, על ההכלה של הסביבה?


יעלי ילדה עם אוטיזם עמוק , לא מדברת,  בקצה המאתגר של הספקטרום האוטיסטי.

חוויתי שנים מבטים ואמירות מהסביבה, משפחה מקדונלדס  שעוברת מקום כי יעלי מפחידה את הילדים, 

מצבים קורעי לב, שלקח לי הרבה שנים לעכל ולהשלים.

היום אני מנסה לדבר בסיטואציות כאלו,  אני מדברת עם הילדים האלו , אומרת לילדים תקשיבו, היא לא מדברת היא מושיטה יד לתת כיף במקום שלום, 

עכשיו בעידן הקורונה אנחנו מנסים ללמד אותה שלא נותני כיף כי אסור.

ילדים מאוד נבהלים כשהיא מגיעה אליהם, עבורנו היא הילדה הקטנה, עבורם היא בת בוגרת בת 23,  י

לדה גדולה שמושיטה להם יד וזה מפחיד אותם, ילדים נבהלים, זה חריג להם.

אני מסבירה שהיא לא מדברת , הם בדר"כ משתתקים, יש כאלו שמדברים.

אני חייבת להגיד שב-  20 השנים האחרונות אני מרגישה צעדים קטנים קטנים של קבלת האחר,

לדעתי השילוב של ילדים עם צרכים מיוחדים בתוך מסגרות החינוך סייע רבות ליכולת ההכלה, החשיפה של ילדים לילדים עם צרכים מיוחדים, 

ילדי עם כיסא גלגלים, עיוור, לקוי שמיעה וכו' היא חשובה. יש מוגבלות פיזית שרואים אותה ויש מוגבלות שלא נראית לעין, 

לעתים זה מקשה על יכולת ההכלה.

הילדים של היום גדלים עם קבלת האחר יותר טובה ממה שאנחנו היינו בגילם, אבל ישי עוד הרבה דרך לעשות בנושא הזה

בתוך העולם הזה של ילדים עם צרכים מיוחדים אני חווה הרבה פרויקטים מופלאים כמו כנפיים של קרמבו, צמיד בצופים, אני ממש רואה הרבה מאוד סיפוק מכל הצדדים מהשילוב.

וגם בצבא יעל התנדבה בפקוד העורף, פעם בשבוע במשך שנתיים, להגיע על מדים, להרגיש שייך, זה מהמם ומרגש בעיני

איך הנוכחות של יעלי כילדה עם צרכים מיוחדים בתוך הבית השפיע על בני הבית?


החיכוך עם ילדים עם צרכים מיוחדים,  מאפשר התפתחות רגשית גדולה מאוד

אני מאמינה שכל אדם שחי לצד אדם עם צרכים מיוחדים מקבל מתנה אדירה לחיים,

ויחד עם זאת, אם תשאלי אותי האם הייתי מוותרת על המתנה הזו?

הייתי בעיקר הייתי שמחה ליעלי אם היא הייתה יכולה להיות ילדה רגילה, אני לא חושבת שיש ילד רגיל, 

אבל הייתי שמחה עם היא לא  הייתה צריכה להתמודד עם הקשיים שאתם היא מתמודדת יום יום

אני לא יודעת להגיד לך מי היו הילדים שלי אם הם לא היו האחים של יעל , אני לא אדע מעולם

זה חלק מהם.

מתבגרים , להיא לפיד, צרכים מיוחדים, מתגייסים ליהיא לפיד 

יש המלצות או מידע חשוב שאת יכולה לתת להורים לילדים עם צרכים מיוחדים בהקשר של הגיוס/ ההתנדבות לצה"ל?

יש קושי מאוד גדול בגיוס לצה"ל זה לוקח הרבה זמן וחשוב לדעת את זה, הרבה פעמים הם מתגייסים שהחברים שלהם כבר לפני שחרור.

יש עמותה בשם "יד לילד המיוחד" שעוזרת מאוד,  הם יודעים להתאים את השירות לילד לפי המגבלות שלו, וזה קשה ולא פשוט צריך להיות מוכנים לזה.


איזה טיפ יש לך להורים רגע לפני שהילד/ה מתגייסים ?

אחד הדברים שהיה לי נורא חשוב עם ליאור, הבן שלי זה המסר הזה 

"שתדע שבכל קיר הכי גדול הכי אטום יש דלת ואם אין דלת יש חלון" היה לי חשוב שהוא יבין וידע שהוא יכול

וצריך לדבר ולשתף אותנו במה הוא מרגיש, היה לי חשוב שהוא ידע שמותר להישבר, מותר  להיכשל ובעיקר לדבר ולשתף

אם  היה משהו שאותי הפחיד כהורה זה שהם דוחפים את עצמם לקצה 

והם לא יודעים איך  לעצור ולהגיד "לא מתאים לי יותר", מפחדים לאכזב, חוששים וכו'

תמיד אמרתי לליאור " אתה יכול להגיד לי שרע לך, שקשה לך, ברגע של מצוקה אני אבוא"

היו לליאור תקופות של ריתוקים ארוכים של  28 יום, והיינו משוחחים בטלפון ומתכננים מה יהיה ביום ה 29.

היינו נוסעים הכי רחוק להביא משהו לשומר רק כדי שהוא ידע שהיינו שם ונתנו לו משהו מהבית, 

כל הדבר הזה שאנחנו מנסים להעניק להם כביטחון בצבא הם צריכים את זה, הנוכחות שלנו חשובה להם.

 


מה לקחת מהקורונה , שאת משמרת ?

אני חשובת שכולנו למדנו שיעור גדול בעצירת המירוץ, אני חוויתי חוויה מאוד מיוחדת בתקופה הזו, 

יעלי כבר לא גרה בבית, היא גרה בהוסטל עם חברים שלה ומגיעה בסופי שבוע ובימי שלישי.

בתקופת הקורונה היא הייתה בבית, היא הגיעה בהתחלה 14 יום ואני ידעתי שזה לא יהיה 14 יום,  

ויעלי הייתה 5 שבועות איתנו בבית .

זה לא קרה הרבה מאוד זמן ,איתנו,  וזה היה 24 שעות, בלי קייטנות, חינוך מיוחד וכו',

זו הייתה חוויה מאוד מאוד חזקה, מיוחדת, מרגשת, לא קלה, מאתגרת  מאוד

זו הייתה מתנה גדולה, בסוף זו הייתה מתנה גדולה, בעצם לא היה מצב אחר שבו אני אהיה בבית כל כך הרבה זמן,  

ויכולתי להיות בשבילה 24 שעות, זה היה מאוד מיוחד עבורה.

זה היה מורכב עבורה, אבל יותר טוב לה מאשר להתגעגע ולא לראות אותנו , זה היה מורכב עבור כל המשפחה.


התרגשתי מאוד לשוחח עם ליהיא, יש משהו בכנות שלה, בגובה העיניים, בפשטות שלה שעושה נעים לשוחח.

התובנות שלה ודרך ההתבוננות שלה על האתגרים בחייה, יכולת ההכלה שלה והיכולת לחמול על האחר, לאפשר, להבין מרגשת בעיני 

אני מקווה שהריאיון הזה ייתן כוח והכוונה להורים לחיילים/ות , להורים למתבגרים לפני גיוס ולהורים לילדים עם צרכים מיוחדים ובכלל לא.נשים 

מוזמנים/ות להגיב פה בתגובות למטה 

מוזמנים לקרוא ראיונות נוספים ומעניינם בבלוג שלי פה 

ממליצה בחום לכל הורה לקרוא את הספר של ליהיא להיות אימא של חייל

ואתם יכולים להמשיך לעקוב אחריה בעמוד הפייסבוק שלה